על הקיצוניות: חסידי אשכנז

רקע היסטורי

 מחציתם השניה של ימי הבינים היו ליהודי אירופה, ובעיקר ליהודי גרמניה, אשכנז, וקהילות הריינוס, ימים של אימה ורדיפות מצד אחד, אך גם של פריחה רוחנית מצד שני. מסעי הצלב, למן סוף המאה האחת עשרה, הפכו להיות מציאות שגרתית. אחת לכמה שנים שטפו המוני אדם את קהילות היהודים וטבחו בהן; אחת לכמה שנים התעורר שליט העיר או האיזור והחליט לדכא או לגרש או להמיר את דתם של יהודיו; אחת לכמה שנים פרץ גל שניזון ממצוקה ומקנאות ומלחצים שונים, שפתרונם תמיד היה להכות ביהודים. לא היה יהודי בתקופה זו שלא חווה בחייו פעמיים או שלש של טבח, אבדן, חורבן חלקי או מלא, ובסופו של דבר הפך הדבר למעין מצב נפשי קבוע. שלא כאדם המודרני, שרואה בצרותיו מצב זמני וברגיעה מצב קבע, גם אם בפועל אין הדבר כך, היה היהודי בימי הבינים חי במצב קבוע של רדיפה. הרגיעה נתפסה כזמנית, והוא ידע לבטח שהגזירה עתידה להגיע. סיפורים רבים מן התקופה, בספרי הלכה ומוסר, מתחילים במילים "פעם היתה גזירה" כשם שאנחנו מתחילים סיפור במילים "פעם היה איש".

אולם בניגוד למצופה, לא פיתח היהודי מנטליות של חיה נרדפת. הוא קיבל את המצב, וכחיה בשבי סיגל לעצמו דרכי חיים כאילו נורמליות. קהילות המשיכו לחיות ולתפקד, משפחות נוסדו והתרחבו, חיי כלכלה נוהלו, חכמים למדו ותקנות תוקנו. בתקופה זו פעלו בעלי התוספות, שחשיבותם לתולדות ההלכה ולימוד התורה עצומה. רבנו תם, גדול חכמי צפון צרפת, עומד בשורה אחת עם הרמב"ם בן זמנו בחשיבותו להלכה. היהודים אף מצאו זמן במאה השלוש עשרה לפולמוס מר וחריף על ספרי הרמב"ם, מחלוקת פילוסופית וחינוכית שפילגה את העולם היהודי, כאילו לא היו לו צרות אחרות לעסוק בהן. יסודות החינוך, ההשקפה וההלכה היהודית נוצקו בתקופה הנוראה הזו, והם עומדים ביסוד חיינו עד היום.

בדברים הבאים נתוודע לאחת התנועות הפחות ידועות והיותר משפיעות, שנוצרו מתוך התקופה, ביטאו את רוחה והשפיעו לדורות, השפעה שהלכה וגברה ככל שרחק הזמן. תנועה זו היא "חסידי אשכנז", שפעלה מסוף המאה השתים עשרה בגרמניה. בראשה עמד רבי יהודה החסיד, דמות יוצאת דופן, שקבע את דמותה של התנועה ועקרונותיה, ואשר השפעתו על עולם היהדות ניכרת עד היום הזה. זו תנועה שעשויה להיראות לנו זרה ומוזרה, אך קרבתה לחיינו גדולה מהנראה לעין. זו תנועה שחברו בה סמטאות הגטו ויערות צפון אירופה, ראיה מפוכחת ועולמות דמוניים, רגישות חברתית ובדלנות, תמימות וביקורת חריפה, ועד היום היא מציבה אתגר בפני כל הבא בשעריה.           

רבי יהודה החסיד: מקצת מתולדות חייו

רבי יהודה החסיד (רק שנת פטירתו ידועה, אדר תתקע"ז, 1217), היה בן למשפחה מיוחסת ועתיקה, שעמדה בראש יהדות צפון גרמניה במשך דורות. מוצא משפחתו מאיטליה במאה העשירית, ברבי קלונימוס שהביא עמו לאשכנז מסורות ממקום מוצאו. איטליה עמדה בקשר עם ארץ ישראל עוד מימי התלמוד, ומפני כך נוסחי אשכנז הקדומים צופנים בחובם עד היום מסורות ארץ ישראליות קדומות, בניגוד למסורות ספרד הבבליות במקורן. אביו של רבי יהודה, רבי שמואל, שנחשב בעיני רבים למחברו של "שיר הכבוד" ("אנעים זמירות"), כונה לעתים "שמואל הנביא", והיה מקובל כבעל סוד. אחיו של יהודה, אברהם, היה ראש ישיבה בשפירא, מקום הולדתו ומגוריו. על ימי ילדותו של רבי יהודה יש סיפורים סותרים, ואחד מהם מספר:

"'מעשה בר' יהודה החסיד שהיה יותר מי"ח שנים, ולא ידע שום דבר, ואפילו להתפלל שחרית וערבית, והיה עם הארץ לגמרי, והיה רובה קשת ... פעם אחת הגיד אביו ר' שמואל ההלכה לתלמידיו, והר' יהודה החסיד זרק חצים, והיה רץ תוך המדרש של אביו, וכעסו התלמידים מאוד, ואמרו לרבינו שמואל: אתה ואביך ואבות אביך, כולם הייתם גדולים, ואתה תגדל בנך להיות פרא אדם ואומנותו ליסטים! והזכיר ר' שמואל שם אחד, ונתמלא בית המדרש כולו אורה, ורבינו אברהם (אחיו של יהודה) נתן עיניו למטה בקרקע, והר' יהודה החסיד לא קם ולא זע ... והזכיר עוד שם אחר, ולא היה כוח לרבינו אברהם לראות אותו אורה, ועטה עצמו במלבוש אביו, והר' יהודה החסיד נתן עיניו בקרקע. אז אמר אביו: השעה מוצלחת לאחיך יהודה, ודע שאתה תהיה ראש ישיבה כל ימיך, אבל אחיך יהודה יהיה יודע מה למעלה ומה למטה, ואין נעלם ממנו, ויהיה בעל שם מעשיי'.

 כמה דברים משתקפים מתוך סיפור אגדה זה. ראשית, בתי המדרש באשכנז. למרות גדולתו הבלתי מעורערת של המורה, שוררת בבית המדרש אוירה דמוקרטית, ואין התלמידים חוששים לבקר את רבם ומשפחתו, ואת דרך חינוכו. אוירה זו ידועה לנו מתיאורים בני התקופה ואף מתקופות אחרות וקרובות, כמו בית מדרשו של רש"י ואף של רבנו גרשום לפניו. שנית, המתח המשתקף בסיפור זה בין עולם ההלכה לעולם ה"שמות", הנסתר. למרות המתח הזה ברור לקורא שהגדול האמיתי מצוי בשני העולמות. שלישית, האסוציאציה של סיפור זה לאחרים העוסקים בבן הצעיר שעלה לגדולה, לגדול שצמח מתוך רקע לא צפוי, ובקיצור לאלמנט של פריצת גדרים.

רגנסבורג העתיקה. לכאן עבר רבי יהודה החסיד ושם פעל עד סוף ימיו

רוב תולדות חייו של רבי יהודה לא מתועדות, וסיפורי אגדה רבים נרקמו סביבו, רובם מעשי פלא ומופתים מוזרים, יותר מכל חכם אחר בימי הראשונים. מן המעט הידוע עליו ניתן להסיק כי הוא עבר משפירא, שקהילתה היתה עתיקה ומבוססת, וששם היה מושב משפחתו המיוחסת והמכובדת מדורות, לרגנסבורג שבמזרח גרמניה. שם גם נפטר, ואף סיפור לוויתו עטוף בפלאות. שברי מסורות מספרות על כך שזו היתה כמין גלות של עונש, על שאשתו נגעה בימי טומאתה בספרים מקודשים ושמורים, אולם חוקרים העלו השערות אחרות להסבר המעבר. יש שתלו את המעבר בגזירות שהתחדשו בשפירא, יש שנתלו בקשריו הענפים של רבי יהודה עם קהילות פולין הצעירות, הסמוכות יותר למזרח גרמניה, ויש שחיפשו את נסיונו של רבי יהודה לבנות חברה על פי חזונו הייחודי, שעוד ידובר בו בהמשך.

אין ספק בדבר מרכזיותו של רבי יהודה בין חכמי זמנו. למרות שלא עמד בראש ישיבה, ורוב ספריו אבדו מאיתנו, המעט שנותר מצביע על יוצר מקורי, שפרץ דרכים גם בתחום הפרשנות והכתיבה הרבנית. "ספר חסידים", יצירתו המרכזית שתעמוד במרכז דיוננו בהמשך, אין דומה לו בספרות הראשונים, לא מבחינת מבנהו ולא מבחינה הנושאים הנדונים בו. תורת המוסר שלו, אישיותו הכריזמטית, וגדולתו בתורת הסוד, הפכו אותו לרבם של כל גדולי דורו.

בין תלמידיו של רבי יהודה החסיד, שהתייחסו אליו כקדוש, היו רבי אלעזר מוורמס, בעל "הרוקח", מגדולי חכמי אשכנז, שאיבד את משפחתו שנטבחה לעיניו במסעי הצלב, ומקינתו על אשתו אנו למדים שהיא היתה חזנית של נשים; רבי משה מקוצי, בעל "ספר המצוות הגדול"; ר' יצחק מוינה בעל "אור זרוע", שמספרו אנו מכירים את הסיפור הנודע על ר' אמנון ממגנצא וחיבור הפיוט "ונתנה תוקף". כולם היו בעלי סוד ומסתורין, וכולם עומדים עד היום הזה ביסוד ההלכה, ודבריהם שימשו יסוד לספרי ההלכה הגדולים כמו ה"בית יוסף", וכמובן לחכמי ההלכה האשכנזיים מן המהר"ם מרוטנבורג והלאה. משם ממשיכה שלשלת ההלכה עד לרמ"א, שריכז את כל הנהגות חכמי אשכנז בהגהותיו לשולחן ערוך, שכאמור מקורם בבתי המדרש של חסידי אשכנז. חשיבותם לחיינו ביומיום עצומה.

עולמם הרוחני של חסידי אשכנז – בין מסתורין לביקורתיות

תורתם של חסידי אשכנז הקיפה תחומים רבים. בפן הפילוסופי – תיאולוגי לא נעסוק כאן, ונזכיר רק שהגותם מסווגת על ידי חוקרי התחום כניאו-פלטונית, כמו הקבלה שהתפרסמה כדור אחד אחריה; שלראשונה בתולדות המחשבה היהודית נוסחה בבירור תפיסה בדבר דרגות והאצלות כביכול בעולם האלוהות עצמו; שנעשה נסיון מסודר (אמנם לא ראשון) להתמודד עם בעיית החוויה הדתית מול אלוהות טרנסצנדנטית, המבקשת להתדבק בשאינו ניתן לגישה כלל. בשל דברים אלה נחשבת חסידות אשכנז כחלק משלשלת תורת הנסתר בעם ישראל, אלא שרוב ניסוחיה נבלעו באלה של הקבלה, בנוסח חכמי גירונה וספרד, שתורתם זכתה לתפוצה וליוקרה רבה יותר, ובעיקר בניסוחיו של ספר הזוהר, שהוכר כספר הספרים של תורת הסוד היהודית.

אולם לראיה מיסטית זו, שעניינה בתפיסת האלוהות ובתורת הסוד של היהדות, יש פן נוסף, עממי יותר. עולמם הרוחני של חסידי אשכנז, ולמעשה של כל יהודי התקופה, אינו ניתן לניתוק מתפיסות העולם שרווחו באירופה של ימי הביניים. בייחוד בצפון גרמניה כלל עולם זה גם שפע שדים ורוחות, סיפורי מתים וציד מכשפות. חלק מסיפורים אלה נשמעים לאזנינו היום ממש כמו סיפורי האחים גרים, והם משקפים את ראיית המציאות הנורמלית של אותם הימים. לא היה אדם בעת ההיא שלא האמין במציאותם של רוחות ושדים, ולעיתים היה מוכן להישבע שאף ראה אותם בעיניו. סכנת הכשפים היתה מוחשית בעיני בני הדור הזה. בספר חסידים (שנעסוק בו בהמשך) אנו מוצאים, לראשונה בין יהודים, את ה"שטריאה" (המכשפה), ואף את ה"וורוולף" (אדם זאב), בצד הנחיות כיצד לנהוג בהם. רבות בספר אזהרות, דוגמת איסור קריאת שם של מת לאדם חי, או שימוש בנעלי מתים, ועוד כהנה וכהנה, שעניינן עולם הנסתר. גם אם נבטל את ערכם המציאותי של סיפורים והנהגות אלה, אין ספק שהלך הרוח העומד בבסיסם איננו בוטח בעולם, ואיננו רואה בו מקום מסביר פנים. האדם הולך בחייו לא על גשר צר מאד, אלא ביער עבות, מלא קולות ואיומים, מלכודות ומסתורין, ואין בידו אלא התורה, וכפי שנראה להלן – גם חבורת החסידים המלוכדת והממושמעת, שרק בכוחה לעבור את העולם הזה ואת סכנותיו.

אדם זאב: תמונה אפיינית מימי הביניים

עם זאת, טעות קשה תהיה לראות את בני הדור וחכמיו כשטופי אמונות תפלות ורדופי מאגיה. אמנם תפיסת העולם שלהם היתה אחוזה במסתורין, וראתה בו חלק בלתי נפרד מהעולם, אולם דבר זה לא מנע מהם להיות הגיוניים לחלוטין. רציונאליות אינה מתאפיינת בהנחות יסוד מתמטיות ולוגיות, אלא ביכולת לגבש דרך פעולה עקבית והגיונית בתוך מערך הנחות נתון. מערך הנחות זה הוא המשתנה מדור לדור. אף אנו, אין בנו בטחון שמערך הנחותינו העכשווי והמודרני לא יוכח ביום מן הימים כשטויות מוחלטות, ובכל זאת אנו אנשים רציונאליים. אמנם כיום אנו מתנים רציונאליות באי שימוש בהנחות מיסטיות, אולם ברור שבעולמם של בני המאה השלש עשרה דבר זה אינו אפשרי.

לשם המחשה, דווקא אותם חסידי אשכנז פיתחו דרך קריאה ביקורתית במקרא, דברים שאף היום יש הרואים בהם חריגה מהראיה המסורתית, והאופיינית לביקורת המקרא. בספר "פירושי התורה לר' יהודה החסיד", שיצא לאור לפני כארבעים שנה, מובאים מספר מקומות בתורה שבהם טען הרי"ח כי אינם משל משה: "וישם את אפרים לפני מנשה" (בראשית מ"ח כ; לדעתו הפסוק מדבר על משה, שהקדים את אפרים בברכותיו בפרשת "וזאת הברכה", והפסוק בבראשית נכתב מאוחר יותר), שירת הבאר (במדבר כ"א י"ז) שלדעתו איננה "עלי באר" אלא "הלל הגדול" שהוסר ממקומו על ידי דוד והועבר לתהלים, ועוד. דברים אלה גרמו לכך שהספר יוחרם ויצונזר בידי רבנים חרדים ויצא שוב לאור בצורה "מתוקנת". גם בכתבי תלמידיו נמצאים דברים דומים לזה. מכאן כי הראיה המיסטית לא עיוורה את עיני שכלם ולא מנעה מהם יכולת ביקורת, הן בתחומים פרשניים, והן – כפי שנראה להלן – בתחומים חברתיים.

לענייננו חשוב, שעולם החשיבה של הראשונים, ועקרונותיו המוסריים, רלוונטיים לחיינו היום, ללא תלות במערך הנחות היסוד שלהם על העולם והתנהגותו. לדוגמה, ראיית העולם כמקום מאיים אינה תלויה דווקא בהנחת קיומם של שדים ורוחות; זהו הלך רוח שגם ההולך היום ברחובות עיר גדולה בלילה עשוי להבין אותו. חרדותיו של האדם המודרני מפרנסות עשרות אלפי פסיכולוגים ברחבי העולם, ששיטותיהם בסופו של דבר גם הן תלויות תרבות. כשם שסמכותם ההלכתית של חז"ל איננה מוטלת בעינינו בספק, למרות תפיסת עולמם המדעית השגויה בעינינו, כך גם תפיסת העולם המוסרית והרוחנית של הראשונים היא מורשתנו, למרות ריחוקנו מעולם המדע שלהם.

ספר חסידים

כאמור, כמעט לא נותרו לנו מרבי יהודה החסיד כתבים קלאסיים בהלכה, אלא מה שנשתמר ממנו ב"ספר חסידים". ספר מופלא זה כולל בתוכו סיפורים, דרשות, פרשנות ובעיקר אמירות חדות וחריפות על עולם ומלואו, וכולו בעברית מקורית- תופעה חריגה בנוף ספרות ימי הבינים. הערכת ספר זה ידעה תהפוכות רבות, אך כיום מקובל שרובו הגדול הוא פרי רוחו של רבי יהודה החסיד. כל דיון במשנתו של האיש חייב לעבור, איפוא, דרך ספר זה.

(ספר חסידים ידוע היום בשתי מהדורות: האחת, הנפוצה, מבוססת על דפוס בולוניא, וחזרה ונדפסה ע"י ר' ראובן מרגליות בהוצאת מוסד הרב קוק. אולם בצדה קיימת מהדורה אחרת, המבוססת על כת"י פארמה, והיא נקראת "מהדורת ויסטניצקי" על שם מהדירה מן המאה הי"ט. חוקרים הכירו בכך שבמהדורת בולוניא יש קטעים רבים שאינם משל רבי יהודה עצמו, ונוספו מתוך כתבי תלמידיו, בעיקר מתוך ספר הרוקח, ובמקרים רבים מלמדת ההשוואה כי ר' יהודה עצמו חשב אחרת בכמה עניינים עקרוניים, ודעתו משתקפת דוקא בכת"י פארמה. מקובל כיום במחקר להשתמש לצורך לימוד דברי ר' יהודה החסיד במהדורת ויסטניצקי, ולפיה יהיו הסימונים גם ביחידה זו. אמנם רוב הסימנים משותפים לשתי המהדורות. )

חלק לא מבוטל מספר חסידים עוסק בהנהגות והלכות. אלא שבניגוד לספרות ההלכה הענפה של זמנו, הן של גאוני בבל (שתקופתם הגיעה לסיומה באותם ימים, עם הפלישה המונגולית למסופוטמיה), והן של ראשוני ספרד ואשכנז, אין בו דיונים במושגים הלכתיים דרך ניתוחי טקסטים תלמודיים ואחרים. עם זאת, כמובן שאין בו ספק בדבר חשיבות לימוד התורה הקלאסי. יתר על כן, ספר חסידים אף מצווה בעניין זה ציווי מיוחד:

אהוב לך את המצוה הדומה למת, מצוה שאין לה עוסקים. כאשר תראה מצוה בזוייה שאין לה עוסקים, כגון שתראה שבני עירך לומדים סדר מועד וסדר נזיקין, ואתה תלמוד סדר קדשים. ואם תראה שאינם [צ"ל: שהם] חוששים ללמוד מועד קטן [ופרק]‏ ומי שמתו מוטל לפניו- אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם. כי הם דוגמת מת מצוה, אותם מסכתות ואותם הלכות שבני אדם אין רגילים בהם. שזה דומה לאחד שהיו לו בנות. תבעום בני אדם והשיאום להם, ונשארה בת אחת שלא תבעוה להנשא. אמרה לאביה: לאחיותי למדתה [?] אומנות נקייה, מעשה אורג, מעשה רוקם, לכך קפצו הכל עליהם והיו להם לאנשים. אבל למה נתתה לי אומנות שהכל מתרחקים ממני, לארוג בגדי אבל ותכריכי מתים? אילו היתה אומנתי בגדי שמחה, גם אנכי הייתי לאיש כאחת מאחיותיי. אמר לה אביה: אני אשבח אותך לכל, שילכו הכל אצליך. כך אמרה מסכת מועד קטן והדומה לה: רבונו של עולם, למה אין עוסקין בי כמו בשאר מסכתות, והקב"ה אמר: הרי כבר נאמר (קהלת ז, ב): 'טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו (סימן א, עמ' 2).

כמה מהלכותיו משקפות אותה מציאות חיים בלתי אפשרית שדיברנו בה, של גזירות ומוות יומיומי כחלק מהחיים הנורמליים:

בית שנהרגו בו על קידוש השם והדם ניתז על החומה ועל האבנים, ובעל הבית בא לטוּח בסיד קירות הבית, את הדם לא יעביר ולא יהא טח עליו. ... הרי כל זמן שאין הדם מכוסה הקב"ה נוקם, וכשהוא מכוסה איננו ממהר לנקום... והלא הקב"ה יודע המכוסה כמו המגולה (תתתשלג).

כשהיו נהרגים על קידוש השם בשעת השמד, אם ניתז או נשפך הדם לא היו מניחים לכסות; אף על פי שהיו צריכים לטוּח הבית בסיד, אותו המקום שהדם שם לא היו מניחים לכסות ... ואם תקשה בעיניך והלא הקב"ה יודע המכוסה כמו המגולה... ולמה ינקום הקב"ה מן המגולה יותר מן המכוסה? אלא, הקב"ה לפי דעת בני אדם ולפי דבריהם עושה. ... וכן כשיראו בני אדם הדם ויאמרו: הקב"ה ינקום נקמתך. ואם יאריך זמן הנקמה יאמרו תימה, היאך הקב"ה מתאפק שאינו נוקם (תתתשלד).

 מפני כך ניתן למצוא בספר זה עיסוק בתחומים עממיים, כגון קריאת שמות, לחשים, סכנות וכשפים, לצד דיונים בהתנהגות בין גויים, בהלכות קידוש ה', ובהלכה יומיומית שגרתית. בכולם הדיונים קצרים, חדים, והסברא המובאת בבסיסם מוצגת ללא דיון ומשא ומתן, אלא כהנחיית מורה וכהוראה, שהגיונה ברור מתוכה.

עיקרי דעות

א. דין שמים

כאמור, הדיונים הם ראשוניים. לעתים מסתמכים על פסוקים באופן ישיר, ולעתים על סברה, ותמיד תוך נסיון לחדור לטעמה של המצוה, מגמתה המוסרית ומטרתה החינוכית. שיקולים אלה מייחדים את דברי ספר חסידים מכל ספר אחר שעוסק בהלכה, בודאי באותה התקופה. כך לדוגמה:

'וכי איך יתכן שהעני שבשעת רעבון ואין חומל ומרחם עליו והוא מוטל ברעב, וגנב לעשיר שיש לו בהמות שה מהעדר, שהכתוב אומר וארבע הצאן תחת השה, וכי יתכן זה הדין? ... אלא משה לא דיבר כנגד עונשין שלמעלה אלא כנגד עונשין שלמטה' (תתתפ"ט).

קטע זה ואחרים מבססים את ההשקפה, שעיקרה של ההלכה וקיומה הוא "דין שמים", ולא דוקא "דין תורה". העיסוק בפרטי ההלכה אינו מטרה כשלעצמה, אלא הגשמת דין השמים, שעיקרו מוסר וחמלה. בכמה מקומות באות התבטאויות המעלות מאד את ערכו של הירא התמים והמתאמץ על החכם הלמדן המפולפל, בסגנונה של החסידות המאוחרת. בודאי שהתבטאות כזו, כנגד דין תורה מפורש, אינה רגילה, והיא מעידה על העזה מוסרית, המעלה את השלמות האישית למדרגת העליונה שבמעלות.

ב. ההתמודדות

עם זאת, לימוד התורה וקיום ההלכה מקבלים בתורתו של ספר חסידים מקום מיוחד. אלה משמשים ככלי להתעלות, אולם לא סתם להתפתחות רוחנית, אלא למלחמה בעולם. העולם והיצר ניצבים מול האדם כל ימיו, והם טובים ויפים ומפתים, והמצווה היא התגברות, היא קשה, ועשייתה מבטלת את הנאות העולם, ובזה שכרה. מצוה שאין בה התגברות והתמודדות – ערכה פחות ואף בטל:

יש דבר שאין לו זכות לאדם שאם יעשנה, ואם לא יעשנה – יחשב לו לרעה. כגון איש ואשתו שאוהבין את ילדיהם, ויש להן [ילדים] ומפרנסין אותן ומרחמים עליהם – הרי אין זכות וצדקה, כי מאהבתם עושים להם, כמו כלב לגוריו והדוב וכל חיות, שמשימין נפשם בכפם לטרוף טרף להביא לגוריהם. ואילו לא היו מרחמין על ילדיהם ולא היו מפרנסין אותן ואין לילדים מאומה, או שמכים אותם שלא לצורך ושלא לייסרם – גדול עונם מנשוא (ב).

אותו מוסר אישי, שלפני כן שימש כבסיס לביקורת על דין התורה, נתפס פה כחובתו של האדם שעליה אינו אמור לקבל שכר כלל. שכר המצוות תלוי במאמץ, בחוסר הנעימות. התעלותו של האדם למעשה תלויה כולה באותה התגברות עצמית, שבלעדיה אין האדם עולה על הכלב והדב. תורת המוסר שתיבנה על יסודות אלה חייבת להיות תובענית, ואיננה מבטיחה כל נעימות ושלווה לאדם בחייו. היסוד העיקרי הנחוץ לבניית חברה שתפעל לפי עקרונות אלה הוא דווקא המתח.

ג. התשובה

על כן, השב בתשובה על עבירה שבידו, זוכה במשנת החסידים הזו לטיפול מיוחד במינו, שעודנו משפיע על המחשבה הדתית עד היום הזה. חשוב לציין שתשובה זו אינה אירוע יוצא דופן בחיי האדם, אלא חובתו המתמדת בכל עת. בהגותם של חסידי אשכנז הופכת התשובה להיות כמעט הפעילות הרוחנית החשובה ביותר. לצד דברי ראשוני ספרד הידועים, על שלבי התשובה המוכרים – חרטה, וידוי, קבלה לעתיד וכו', קבעו ר' יהודה החסיד ותלמידיו תפריט תשובה לעבירות. על האדם לקבל עליו מיעוט הנאה ואף ייסורים כנגד ההנאות שנהנה, שכן זו מטרתן של המצוות. לעתים יצום צומות רבים, לעתים יקבל עינויים אחרים על עצמו. בספר "הרוקח" של גדול תלמידיו, ר' אלעזר מוורמס, יש פירוט נרחב של עבירות ותיקוניהן. תשובה זו נקראת "תשובת המשקל". גדולה ממנה "תשובת הבאה", שבה מביא אדם את עצמו לידי נסיון, אלא שדרך זו אינה מומלצת, מטבע הדברים:

שלשה אנשים באו לפני חכמים להתודות לפניהם ולהורותם דרך הטובה והישרה, וביד החכם ספק מה יאמר להם... אמר השלישי: אני אהבתי אשה אחת והיא אשת איש, ועזה לי כמות אהבה, והלכתי עמה והבעל הלך לארץ מרחק וגם אוהבת אותי ביותר, ואחבקנה ואנשקנה, ואמשש כל גופה ולא בעלתי... וכן עשיתי ימים ושנים והיה בידי לעשות עמה כל רצוני... ומנעתי בשביל הקב"ה שלא לבעול, אבל חיבוקים ונישוקים לא מנעתי ולא נהניתי מהם כי לא היה לבי כי אם לבעול. וזה עשיתי כמה שנים, לקבל שכר... אמר הבחור: על זה אני שואלך, אם צריך אני תשובה וכפרה על זה... או אם נקבל שכר שהרי נוי כּלנו מעבירה... אמר החכם לכו לראש ישיבה ושאלו לו, ושלחם לראש ישיבה. ואמרו: פלוני החכם שלחנו אליך לשאֹל לך כך וכך כמו שכתבנו למעלה, ולא גילו לראש ישיבה [שהם] היו מתוודים, אלא אמרו על אנשים אחרים. אמר להם ראש ישיבה של גולה: צריכים אתם כפרה על חטאותיכם שעשיתם, לפי שאנו מצוּוים לבער עושי הרעות, ואתם קרובים למזיד, והשכר תלוי בהקב"ה, כמו שאמרו רבותינו: מי שעשה מעשה או הירהר, או עשו אחרים ושמח... שצריכין כפרה ותשובה על ידי עונש שאשים עליכם כנגד הימים אשר חטאתם ואשר עברתם על דברי חכמים שנתייחדת עם אשת איש, ונתן עונש על כל אחד ואחד וצוה להם שלא יעשו כדבר הרע הזה עוד.

ניכרת ההתלבטות באשר למעשי המתוודים. אין החכם (הוא החסיד, כפי שנראה להלן), יודע להעריך את מעשיהם מיד. ורק ראש הישיבה, האמון על ההלכה, מגדיר את מעשיהם כעבירה, למרות שהדברים לכאורה פשוטים.

תשובת המשקל עצמה, שיורה עליה החכם, אינה נמדדת לפי חומרתה ההלכתית של העבירה. לא הקריטריונים הפנימיים של ההלכה יקבעו את תשובתה, אלא מידת ההנאה ממנה. עיקרון זה מתבקש מהלך המחשבה שראינו עד כה. לימים תבוא חסידות הבעש"ט ותפחית בערך הסיגופים, אך גם היא לא תבטל לגמרי את התפיסה העומדת בבסיסם, אלא תחליף אותם בעשיות אחרות, שנראו לה כבעלות ערך יתר.

ד. קידוש ה'

שיאו של המאמץ הזה הוא במבחן העליון לאדם – קידוש ה'. כאמור, בימיהם מדובר בדבר מעשי ביותר, שודאי לכל אחד ש"יזכה" לראות בנסיון זה במשך חייו, ואולי אף יותר מפעם אחת. אין כל החיים כולם אלא הכשרה לקראת מבחן עליון זה לכשיבוא. והנכשלים במבחן זה, שדורות מאוחרים יותר קראו להם "אנוסים", ואף אלה שלא התנצרו אלא לא זכו לממש את קידוש ה' – דרגתם פחותה:

והיו שנים ששחטו את עצמם ולא יכלו להמית עצמם, וסבורים הגויים שמתו, ולא מתו. לאחר שנים מתו. וחלם יהודי אחד, שאותם הרוגים שנהרגו היו אומרים: לא תכנסו במחיצתינו כי אתם לא נהרגתם על קידוש השם כמונו. והראו בצואר שחתוך. אמרו: ולא מתם. ובא זקן אחד ואמר: כיון שחתכתם עצמיכם כדי להמית וכיון שלא נטבלו במים שלהם, ראוים להיות עמכם. והביאם עמהם במחיצתם (סימן תתתשל).

ה. המורה

בכל אותן דוגמאות, וברבות אחרות, הראיה לדבר היא חלומו של "יהודי אחד", או "חכם אחד" שאמר, ולפעמים סתם "אמר להם אחד". בכל המקרים האלה מדובר על המורה, הרב, החסיד, אולי רבי יהודה החסיד עצמו. ודבריו נתפסים כאמיתיים מתוך עצמם, ללא צורך בהוכחה נוספת.

למורה זה, תפקיד חשוב בתהליך התשובה עצמו. הוא זה שקובע למתוודה מה לעשות, ואם כך על חובת הוידוי, הקבועה בהלכה, נוספת תוספת המשנה את פרצופה לחלוטין – הוידוי חייב להיעשות לפני חכם, כדי שיורה לו דרך תשובה:

והמורה ישאל לו תחילה אם מתחרט. אם יאמר כן, אם בעון אשה הוא, יאמר לו תחילה: אם מתחרט אתה, יש לך להרחיק מאותה אשה ומלראותה ומלדבר עמה שנה אחת. אם תעשה זה ותעמוד בזה, אז אתן לך דברים להסיר עונך, שאין עון סר בלא נזק, שנאמר (ישעיה ו, ז): "הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכפר". ואם יאמר [החוטא]‏: תן לי כפרות אחרות וזה לא אוכל לעשות – אין נזקקין לו, שאין תשובה אלא בשב ממעשיו ועושה סייג, שכבר אמרו: השב מן הריבית אפילו מן הגוי לא יקח ריבית... מכאן, שיש לו לאדם לעשות סייגים, ואם לא יעשה כן אין מקבלין אותו... ואין לומר שאנו נועלים דלת בפני השבים כשבא לפני המורה להודות (מג).

התשובה, שבדרך כלל נתפסת כתהליך אישי, מתבצעת פה דרך מוסד קהילתי - המורה. בכך הופכת קהילתו של האדם לקהל הירארכי, שבראשו מורה, המעורב בהיבטים האישיים של חיי בני הקהילה.

יש לציין כי היו חוקרים שראו בהליך זה השפעה נוצרית ישירה, של הוידוי בפני הכומר. אולם ככל שהתקדם המחקר לא נמצאה כל מקבילה ישירה בין הדברים, ובודאי לא לגבי תפקידו המפורט של החכם, וכיום נראה שהתפתחות זו היא עצמאית ופנימית, ונובעת מתפיסתו הכוללת של רבי יהודה החסיד, כפי שנראה להלן.

תפקיד זה של המורה הוא רב חשיבות מעבר לנראה לעין. מעמד כזה יוצר חברה. זוהי חברה הירארכית, ממושמעת, שכל מעשיה נבחנים וכולם מודרכים על ידי מטרה עליונה אחת – ההתעלות.

ו. הקהילה

הקהילה, שספר חסידים מדבר עליה,  היא קהילה סגורה, אליטיסטית, ואף מתבדלת. התבדלות זו נוגעת אף בענייני חינוך וחסד:

"אל יעשה אדם חסד במקום עבירה. כגון שיש בנים לראובן ובנים לשמעון, ואומר ראובן לשמעון אתה עשיר ואני עני ואין לי במה להשכיר מלמדים, שאין לי כל כך שאשכיר מלמדים לבני. אלא עשה עמי חסד, ועזוב לבני עם בניך, לפני הרב שהשכרת לבניך. אם בניו של ראובן (העני) אינם הגונים, ובטלנים, ויוציאו בני שמעון לתרבות רעה – אל יניח בני ראובן ללמוד עם בניו" (תתכב).

וכן:

"מי שמלמד תינוקות ואחד חריף מחבירו, והרב שלהן רואה שאין תקנה שילמדו יחד, וצריכין החריפין רב לבד, אל ישתוק, ויאמר לאביהם אלה צריכים רב לבד ואלה לבד, אע"פ שיפסיד אם יפרידום. חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה..." (תתכד).

  כלומר, אף חובת החינוך החברתית אינה מתירה התערבות עם מי שמסכן את החסיד. בניגוד מוחלט למקובל עלינו היום, אין לקדם את החלש על חשבון החזק!

כפי שנראה בבירור, לא מדובר בהיפרדות מקהל עוברי עבירה, אלא בהרחקה קיצונית מאפשרות של השפעה רעה לטווח ארוך. זו הפרדה נדרשת, אף במקום הפסד כספי. בסך הכל מציאות החיים המתוארת, שאותה שולל החכם, היא המציאות הנורמלית בכל חברה, ואף ממנה  באה הדרישה לשמור מרחק. הפרדה זו נצרכת בכל עניין:

"אל ידור אדם בבית שאנשי עוול שם, לפי שיביאוהו לשבועה או הוא אותם. ואם יש לו בנים, שמא ילמדו ממעשיהם. ולא ידור אדם במקום שיש משפחות מקובצות, כי אין מקבלין תוכחה, כי המשפחה מחפה עליהם, שלא יתביישו לעיני משפחות שבעיר, ולעולם לא יהיו בלא ריב ומצה. ולא ידור בעיר, שאין רווח בעיר אלא בסחורות, מפני שלא יוכל להיות קבוע בלימוד. ולא ידור בעיר שפריצים שם, אוכלים ושותים, ולא בעיר שאין דָבָּר (מנהיג, החכם) אחד הראש, שנאמר בפשוע ארץ רבים שריה" (נז).

הקהילה שבה יש לגור, חייבת להיות כזו שהתוכחה אפשרית שם. כלומר, הקהילה נתפסת לא כמקום פרנסה ומגורים, שמטרתו לתת לאדם תנאי חיים, אלא קבוצה מחנכת, שהחינוך וההתקדמות הרוחנית הם צידוק קיומה, ובהעדר אלה – אין לה טעם. למעשה, התנאים האלה מונעים מאדם לגור בחברה נורמלית כלשהי. וכי איזה יישוב אין בו משפחות מקובצות – ואם נקים עתה יישוב כזה, הלא יתפתח לידי כך בתוך דור אחד בלבד!

וכמו קודם, גם החסד אינו תרוץ:

"אחד אמר לבנו: מדוע הלכת אחרי הבחורים הפריצים? אמר לו: לקחתי חבלי חכמה ומשכתים תחת כנפי התורה, כי ראיתי שהיו חפצים לשחוק בקוביה, אמרתי להם – תשחקו בפסוקים, מי שיאמר פסוק שסופו א' יאמר חבירו פסוק שראשו א' וכן על כל אות ואות, ומי שלא ימצא – יפסיד. הרי עשיתי שלומדים תורה. אמר לו אביו עד שבאת למשוך – נמשכת ונלכדת בחבלי שוא ובעבותות החטאה, כי למדתם דברי תורה להתלוצץ בהם ולשחוק, וזה כפרתך: אל תלך בדרך אתם יותר, ועל כל אות ואות שיצא מפיהם צריך או תענית או מעות לעניים שאין להם במה להשכיר מלמדים לבניהם..." (קט).

גם פה מדובר בניגוד לערכים המקובלים היום: אין לרדת אל החלש או אל ההמון, כי אין הזכות שבהעלאתו שווה את נזקה של הירידה.

כאמור, החברה הרעה שמדובר בה כאן אינה יוצאת דופן. אין בידינו עדויות על מצב חמור במיוחד בקהילות אשכנז של אותם הימים, ולא מחמת מיעוט עדויות. גם ר' יהודה החסיד אין כוונתו לכך. ה"פריצים", "שאינם טובים", ולעתים אף ה"רשעים" לפי מינוחו, אינם אלא אלה שאינם חסידים לפי הנחיותיו. החברה הרצויה, לדעת ספר חסידים, היא חברה סגורה, אחידה, מונחית על ידי חכם, ורק בכך תנוטרלנה ההשפעות הרעות ותובטח רוחניותה ומעלותיה. האחריות לכלל ישראל אמנם מודגשת בקטעים אחרים, אולם זו אחריות של החכם, של הבודד. חברה אינה יכולה, לפי דעת ר' יהודה החסיד, להיבנות אלא מתוך תנאי מעבדה, ללא הפרעות, כשנקודת ההתחלה נקיה לחלוטין.

החברה החסידית בראי הדורות

תפיסה זו קשה עלינו. מורגלים אנו באחריות חברתית, באינטגרציה, בקידום החלש בחינוך. עיקר חיינו המודרניים מונחים על ידי חיפוש האושר, שילוב המועיל והערב, ו'יישובו של עולם' כאידיאל. אולם רבי יהודה, שעל פי המסופר עליו ידע מהו החלש בחינוך, העמיד מול זה תפיסה קיצונית, אידיאליסטית, הטוענת כי התקדמות חברתית באה רק על ידי יצירת קבוצה מובילה, עצמאית, אוונגרד, שאינה נתונה להשפעות מתחילת ברייתה. אחרת תתמסמס כל התקדמות ולא תיתכן כל מהפכה. והחברה היהודית, לפי דבריו, זקוקה למהפכה. חבורה זו אינה כמין תא סטודנטים קומוניסטי מחתרתי, אלא חבורת תלמידים, המונהגת על ידי מורה, שדבריו מתקבלים על ידיה ללא ערעור. ועם זאת אין הוא נוהג בידע שבידיו בצורה קשה להבנה, אלא כל אמירותיו ברורות, מובנות, מוסברות, ולא במונחים מקצועיים קשים. זו קבוצה שחיה במתח רוחני מתמיד, השומרת על המתח הזה כל הזמן, והוא המזין את התקדמותה.

ללא ספק, קבוצה זו היא אתגר קשה. קשה עד כדי כך, שכנראה מעולם לא התקיים. העדר כל עדות תומכת מחיי התקופה מורה, לדעת חוקרים רבים, על כך שלא התקיימה כל חבורה קיצונית ונבדלת כזו. למעלה מכך, אף אחד מתלמידיו של רבי יהודה החסיד, עם כל הערצתם לרבם, לא הזכיר את קיומה של חבורה כזו, ולא טען בזכותה. גם הוידוי בפני החכם, שעמד במרכז תורת התשובה של ספר חסידים, נעלם בדברי בעל ה"רוקח", המייצג היום בלעדית את תורת התשובה של חסידי אשכנז. בכך ניטל עוקצה של חבורה תיאורטית כזו, ופחתה מרכזיותו של החכם בחיי חבריה.

אולם למרות זאת השפעתו של רבי יהודה החסיד וספר חסידים לא פגה למעשה עד היום הזה. ראשית, מהפן ההיסטורי: כתביו הפכו להיות מושא עיונם של כל בעלי המוסר, בספרד ובאשכנז, וכאמור הפכו ליסוד תיקוני התשובה, שקבעו את חייהם של יהודים רבים בכל הדורות. רבות מהוראותיו בתחום חיי היומיום הפכו למנהגים הנהוגים עד היום (למרות שחלק מצוואותיו המפורסמות לא קוימו מעולם, אף לא בידי צאצאיו), ובאלה הנהגות בתחום טקסי המילה וההלוויה, ענייני קריאת שמות, ענייני תפילה ונוסח, והלכות שחיטה וכשרות. אמנם עיקר חשיבותו אינה בתחום ההלכה דווקא; בתחום זה השפיעו דווקא תלמידיו הגדולים, שנמנו למעלה, והם אבות ההלכה האשכנזית. כאמור, ר' יהודה החסיד עצמו ראה דווקא ב"לפנים משורת הדין" את העיקר, ובשל כך פיתח תפיסה מחמירה עד מאד. עיסוקו היה יותר במשמעות המוסרית של העשייה הדתית, ופחות בפרטי ההלכה. ספרות המוסר החדשה, ואפילו החסידית המקובלת, הציבה את ספר חסידים ותולדותיו, דוגמת "הרוקח", ביסוד הגותה. אולם עיקר ערכו הוא במודל שהציב, בתובענות ובאידיאליזם ובהתרסה מול עולם ומלואו, שהפכו להיות יסוד מתסיס וכמעט חתרני בחברה היהודית. אפילו בחברה החרדית של היום יש יסודות השאובים מראיית העולם של ספר חסידים, ובודאי שביסוד ההתבדלות שבה.

סיכום

אופנות חדשות נוצרו, הן בתחום הלימוד והן בתחום המוסר. תנועות התחדשו ונעלמו. אולם תביעתו הקיצונית של רבי יהודה החסיד מעמידה בפנינו אתגר מיוחד במינו. יש בה הצגת אלטרנטיבה לכל המקובל עלינו, ומודל מנהיגותי שלא קם כמוהו. אף תנועות מדבר יהודה מימי הבית השני לא טענו לתיקון העולם, אלא להסתתרות מפניו. כנגדם, לא פרש רבי יהודה החסיד מהחברה, אלא פעל בתוכה, העמיד תלמידים הרבה, כתב והטיף. דומה שרבי יהודה החסיד הוא ראשון המהפכנים בעם ישראל, שסירב להניח לאשליית השלום והשלווה להנחות את דרכו, ושניסה להציב מודל לבנייתה של חברה אידיאלית, שתהווה חלוץ העובר לפני המחנה, במתח מתמיד ובהתעלות שאינה פוסקת, נגד כל העולם כולו.

בלק: לקראת בחירות - האריה, הסוס והחמור

שלושה מועמדים עומדים על קו הזינוק. המנהיג הזקן מתקרב לסוף תקופתו. קשה מאד יהיה להיכנס לנעליו, כשם שקשה להיכנס לנעלי כל אב מייסד. אבל ההיסטוריה אומרת את דברה. הרגע בו יוכתר היורש מתקרב.

ובכן שלושה. לכל אחד נתונים בסיסיים, רקורד ציבורי, תכונות ייחודיות. לכל אחד תרומה וסגנון מנהיגות משלו, שאותו יביא לתפקיד, ואיתו, אולי, יקבע את גורל העם כולו. ההיסטוריה כולה תלויה במנהיג הדור השני. לא מהפכה אחת, ולא אימפריה-לשעה אחת, כשלו והתפרקו בגלל שאלת הירושה; וגם אם נמצאה הדרך להעביר את הירושה, לעתים היה זה מנהיג לא מתאים שגרם לאובדן הכל.

מעולם לא נדרש העם לבחירה שכזו. מעולם לא הכירו מצב שכזה. דומה הדבר לילד העומד ליד מיטת אביו הנוטה למות, ואין לו שום מושג איך ייראה העולם למחרת. אל מי יישא עינים, מי יהיה הנותן קנה מידה לכל דבר, מה יהיה עוגן היציבות בסערות המתרגשות לבוא.

*

ספר במדבר פורס בפנינו את הבחירה, האחד אחרי רעהו.

ראשון המועמדים, יהושע. אלה נתוני הבסיס: שבט חזק וגדול עומד מאחוריו, שבט שבאופן טבעי טוען להנהגה; יוסף היה הבכור המוכר של יעקב, המנהיג ההיסטורי במצרים, ואפרים בכורו המוכר. ייתכן שכל אלה אינם אלא זכרון היסטורי, אבל כוחם כסמל וכמוטיבציה עצום. גם בעתיד יהיה אפרים שבט דומיננטי בשאלות ההנהגה וירושתה, ולו זכות הראשונים ותחושת הבחירה הטבעית.

יהושע עצמו הוא דמות ציבורית מוכרת. כבר בתחילת ימי הנדודים הוא זה שנבחר לעמוד בראש צבא הנודדים הטרי, במלחמתו הראשונה כשבט מדברי נגד שבט מדברי אחר. מה ראה בו משה? האם יכולת הסתגלות למצב חדש? האם יכולת תפיסת שטח?

המפגש שלנו איתו בספר במדבר, בפרשת קברות התאווה, מספקת לנו חלון הצצה אחר לעולמו: הוא נערו של משה, והוא משמש שם כראש לשכה, המגן בלהט על יוקרת אדוניו. עינו רעה במתנבאים מטעם עצמם, והוא רואה בהם סיכון להנהגה. לשונות רעות יגידו – הוא רואה בהם סיכון להנהגה שלו בבוא היום. אבל אין לנו סימן כלשהו המעיד על נשיאת עינים שלו להנהגה. מכל מקום ברור למדי שהוא איש של מסגרות. פריצת המסגרת רעה בעיניו, ונראה שחדשנות אינה המידה האהובה עליו. האיש, איפוא, שמרן, ואולי גם פורמליסט ובירוקרט.

כראש לשכה, הוא צובר ייתרון נוסף – קירבה להנהגה בפעולה, ידע כיצד הדברים עובדים, ניסיון ציבורי. הוא איש מינהל. בעם חדש, המגשש את דרכו בעולם לא ידוע, יש לזה ייתרון לא מבוטל.

בפרשת המרגלים הוא לא מתבלט יתר על המידה. אמנם הוא נוקט בעמדה הנכונה, אולם לא הוא המייצג אותה, לא הוא הלוחם בעדה מול ההמון השואג, ומי יודע מה היה עושה ללא כלב בן יפונה לצידו. הפרשה הזו אמנם הותירה אותו במירוץ, אבל לא הוסיפה לו נקודות רבות.

*

שני, כלב בן יפונה. נתוני הבסיס שלו שונים, ושבטו אמנם מספק גב פוליטי חזק, אבל אחר: שבט יהודה מאז ומעולם נטה להתנהל באופן עצמאי. סיפורי העבר מציגים בפנינו את אבי השבט כאדם שלא נסחף אחרי דעת הקבוצה, ושומר על עמדה עצמאית ואף מוכן לעמוד מאחוריה ככל שיידרש. גם לעתיד, ישמור שבט יהודה על יציבות מנהיגותית, ובזמן שכל שבטי ישראל יתפוררו להם ויזדקקו מפעם לפעם למנהיג כריזמטי וחד פעמי בדמות שופט, ביהודה איננו שומעים על כך כלל. מתחילת תקופת השופטים ועד סופה ינהיגו הזקנים את השבט, ולא נשמע על שום סדקים או בעיות בהנהגתם; יותר מכך, כשיופיע על גבולם מנהיג בולט ופרוע במקצת, החורג ממסגרות התוגבה השגורות, יעדיפו זקני השבט, במהלך שנוי במחלוקת, להסגיר את שמשון, המנהיג הדני המגודל ופרוע השיער, לידי הפלישתים.

עקשנות ויציבות הם התכונות הבולטות בתדמית השבטית, וכלב אינו מאכזב: משנפלה עליו הבחירה כנציג השבט במשלחת החקר שנודעה לימים בשם "המרגלים", הוא איננו רואה את עצמו כחלק מהקבוצה. עמדתו עצמאית, והוא אינו פונה לראות ימינה ושמאלה מי איתו. מה שיש לו לומר הוא יאמר, אחת היא לו מי מולו. אין ספק שהעומד בצידו, או בצילו, חש שלאיש יש כתפים רחבות, בטחונו שקט, הוא יודע מה לעשות, והוא גם יעשה, אם נעזור לו ואם לא.

איננו יודעים דבר על שאיפותיו. לעתיד, לכשייגמרו מלחמות הכיבוש, הוא יבוא ויאמר דברים, שניתן לשמוע מהם טרוניה מסויימת על אי היבחרו, אולם בהחלט אפשר שהטרוניה הזו היא בעיני הקורא בלבד.

לא מעטים הם האנשים שדמות המנהיג הזה, העוצמה השקטה ומשרת הביטחון, היא המודל שהם מחפשים. ניתן להניח שמאז הפיכתו לדמות ציבורית ועלייתו מחוגי המנהיגות הזוטרה של שבטו למשלחת הלאומית, שמו נשאר יציב ומהדהד בכל שיחה על ההנהגה העתידית. הנה איש שאפשר לסמוך עליו.

*

 המועמד השלישי הוא פינחס.

מבין השלושה, מעמדו הפוליטי חריג. שבטו מעולם לא היה ולא יהיה מועמד טבעי להנהגה לאומית. משה לא הגיע למנהיגותו כלוי, אלא כזר. נושאי המשרות הציבוריות מהשבט הזה נותרו סגורים במתחם המשכן, אסורים לצאת ואוסרים להיכנס. הילת קדושה אופפת עליהם, וכלל לא בטוח שזהו הכוח הפוליטי הנדרש. מצד שני, אם מחפשים ממשיך משבטו של המנהיג הקיים, זה בהחלט רלוונטי, הלא כן?

איננו יודעים עליו דבר קודם להתפרצותו האלימה לסוף פרשת בלק. הוא לא מופיע על הבמה הציבורית כמנהיג צבאי, וגם לא כאיש שטח; אין לו כל אינטראקציה עם הציבור במעשהו.

הסיפור שבו הוא מוצג לעינינו הוא משבר. זהו כמעט המפגש הראשון של ישראל עם הארץ ותרבותה, גם אם לא עם מערב הירדן. התדרדרות מהירה ומיידית: מקדש הזנות המואבי מתגלה כפיתוי שאין לעמוד בפניו. גם נשיאי משפחות ושבטים נפלו ברשת הזו, כמסתבר, ותחושת חוסר אונים של ההנהגה מתבטאת בביטוי "והמה בוכים", ממש כמו בפרשת המרגלים.

במצב הזה לא נתקל אף אחד מהמועמדים האחרים. לא מצאנו אותם מתערבים באופן פעיל במשברי מנהיגות. תמיד ברור היה לכולם שאת המשבר צריך, ויכול, משה לפתור בעצמו. אבל כאן זו הפעם הראשונה שמישהו מתפרץ לזירה, מזהה את מצב המשבר ופועל מיד ובמהירות, אל לב הבעיה, יותר נכון אל קבתה; ותעצר המגפה מעל בני ישראל.

אם חיפשנו מישהו שיהיה ההיפך הגמור מיהושע, דומה שהנה האיש. הוא זיהה מסגרת, ושבר אותה; זיהה איום, וחיסל אותו; ראה מנהיג שלא עושה, והתעלם ממנו. ועוד זאת: דומה שלא אכפת לו כלל מי יהיה איתו ומי לא. הוא אינו מנסה לפנות אל איש, אינו מציג את עמדתו. מזהה, ועושה.

גם לדמות כזו יש חסידים, המעריצים את יכולת הפעולה, את נטילת האחריות ללא חשבון, את מסירות הנפש, את התעוזה, את הקנאות. אולי גם את האלימות. כל מי שבמסתרים נקעה נפשו מההנהגה הזקנה, השגורה והעייפה, והוא מחפש התלהבות נעורים, פריצת מסגרות, בטחון חסר ספקות ומוחלט בדרכו, דהירה אל האופק, טוטאליות, אולי גם חוסר מעצורים, אולי זיהה כאן פוטנציאל להנהגה ש"תעשה סדר", שתשליט רצון אחיד וחזק, שתזהה יעד ותדהר לעברו, בלי חשבונות, בלי חששות, בלי פחדים, ראש בקיר. ותשבור את הקיר.

*

והנה כך עומדים השלושה לפנינו: האריה השקט, המשדר כוח ובטחון; סוס המלחמה, המסתער לקרב ומבקיע אל המטרה, אל מרכז הרוע, והרומח בידו; וראש הלשכה, יש שיאמרו המשעמם, האיש הקרוב ביותר אל ההנהגה וסודותיה, המינהלן, רב הניסיון מכולם, ואולי מעוט האמביציות מכולם. מי החיה שלו? אולי החמור הסבלן והחזק, הלא-מתוחכם ולא-מבריק אבל שאיננו יודע חכמות, שמככב בפרשה זו עצמה?

לשנים מהם כבר הודיע אלוהים על שכרם, ובכך הצהיר על אישור מועמדותם. כלב "עקב היתה רוח אחרת עמו" נחלץ מגזירת המרגלים, והובטח לו שיבוא לארץ. פינחס מקבל "את בריתי שלום". ליהושע לא נאמר מעולם שום דבר דומה לזה, גם לא בפרשת המרגלים, שם הוא מוצג כנספח לכלב. יש שיראו בזה מגרעת; יש שיראו בזה אישור שבמובלע למובן מאליו. הוא הסגן, והסגן ממילא הוא מועמד טבעי, הלא כן?

ועכשיו, כל שנותר הוא להחליט במי היינו אנו בוחרים. ואז להיזכר במי בחר האלוהים. ואז לשאול מדוע. ואז לעדכן לעצמנו את הקריטריונים שעל פיהם אנו בוחרים את מנהיגינו.

חוקת: חזרה לנורמליה

המקרא מלא במשקעים של עמי הקדם. כבר הניצב בשערי המקרא, בסיפור הבריאה ובסיפור המבול שבעקבותיו, מתקשה שלא לזהות שם דמיון, הקבלה ולפעמים יותר מזה, בין הסיפורים האליליים הידועים לנו ממסופוטמיה העתיקה לבין עיצובם של סיפורי המקרא; לעתים בקוים כלליים, לעתים גם בפרטים, לעתים בפרטי פרטים, ותמיד מתוך מגמה מפורשת, לרמוז ולהבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. שמות האלים וסכסוכיהם הרבים, הנעדרים מן המקרא, הרמיזות המיניות שנעלמות מן הסיפור, רמזי היצורים המיתולוגיים, אנושיים ושאינם, שבאים כולם לומר מה בין אלוהים לאלילים ובין עובדי אלה לאלה.

המשקעים בולטים, יותר או פחות, בהתאם למצב הסיפור וגיבוריו. משפחת האבות הנודדת אולי אינה מעוצבת ממש כסיפורי ערי הקדם, שמהן התרחקה, אבל חוקיהם בהחלט משתקפים בסיפורים. הירידה למצרים צובעת מחדש, ובבת אחת, את הסיפור בצבעים מצריים עזים: גם בעיצוב הדמויות ושמותיהם, גם במערכת הסמלים והחלומות האופיינית והענפה, וגם במונחים רבים החודרים לתוך הסיפור ("אחו", "סוף" ו"תיבה", למשל), מהם אף כאלה שהתאזרחו מאז בספרות העברית כאילו היו שם מאז ומעולם.

ההשפעה הזרה נמצאת כל הזמן. צליליה גוברים כשהסיפור נמצא עמוק במקום הזר, אבל המנגינה החרישית מלווה אותו כל העת. אפילו בתקופת הנדודים, שבה העם מנותק כביכול מכל ציוויליזציה, ניתן פה ושם לזהות משקעים, רחוקים כבר יותר, חלקם אינם מודעים, ממש כנודד העקור, שכבר ניתק מכור מחצבתו אבל נושא את המורשת בדמו ובחלומותיו. את העגל שאבו ההמונים מזכרונות עמומים אלה, אבל דומה שלאט לאט הצלילים מתרחקים והולכים.

והנה, על סיפה של הארץ הנושבת החדשה-ישנה, ערב החזרה לחיים של ממש, מתפרצת שוב ההוויה הזרה אל פני השטח, אל מרכז הבמה. נחשי נחושת, שכמותם ניתן למצוא עד היום בחפירות בארץ אדום ובמכרות נחושת בארץ, מסתננים בזחילה אל הסיפור; עוד מעט ויעמוד קוסם מואבי, נביא לגויים, שדמותו תונצח לעתיד בידי חסידיו בכתובת מסתורית בדיר-עלא, היא סוכות המקראית, וביטוייה יצביעו על קשר ישיר לעיצוב הסיפור המקראי אודותיו. לא רק נושא הסיפור יהיה הנביא הזר – הסיפור עצמו יהיה בעל סגנון מיובא.

נחש נחושת, המאה ה13 לפנה"ס

דומה, שהמקרא מקבל את ההשפעות האלה בזרועות פתוחות ובכוונה תחילה. לא מדובר רק בציטוטים ובעיצוב על פי דגמים קיימים, או ברמזים לסמלים אליליים דוגמת האל בעל הקרניים המכה את אויביו, אלא אף בציטוטים של ממש. כך מסביר הרמב"ן את שירת המושלים:

"עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן,  כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן.  אוֹי לְךָ מוֹאָב, אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹש, נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן; וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא":

והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא, כי המושלים יאמרו באו חשבון וגו'. כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחלה עיר חשבון ונחרבה העיר, ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות, וזה טעם אשר יושב בחשבון (להלן פסוק לד), וכן נאמר בספר יהושע (יג י) סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון. והיו המושלים אומרים לאמורי, באו חשבון ותשבו בה, תבנה ותכונן אחרי חורבנה, עיר סיחון אשר המלך עליה... והגון הוא מאד שנאמר כדברי רבותינו (במדב"ר יט יח), כי המושלים בלעם וכיוצא בו מן הקוסמים, שהיו נושאים משל בעתידות...

הרמב"ן מסביר את שירת המושלים כציטוט שמצטטת התורה את מושלי המשלים, מקרב העמים, כדי להביא ראיה לדבריה. כאילו לא די בכך שמדובר בציטוט של קוסמי קסמים ועובדי עבודה זרה בתוך המקרא, אלא למעלה מזו – היא זקוקה לדבריהם כראיה לביסוס טענותיה!

אל בעל קרנים; קפריסין, LBIIb

*

עוד קודם לכן, הפרק הזה מצטט מספר יצירות בנות הזמן: את שירת הבאר, ואת "ספר מלחמות ה'". היסוד האנושי גובר והולך ככל שאנו מתקרבים אל הארץ. והארץ, כדבריו של ר' נחמן מברסלב, ארץ ממש, עם עצים ואבנים. ככל שמתקרבת החזרה אל הריאליה, אל ההיסטוריה, אל החיים האמיתיים, מתגברים גילויי היצירה. לכל אורך תקופת המדבר לא ידועה לנו ולו יצירה אחת שנוצרה במדבר, והנה כאן, בשנה האחרונה, על סף הארץ, למעשה בתחילת מסעות המלחמה על מזרח הירדן, שתי שירות:

האחת, שירה על אירוע של חיי נפש, שירת הבאר, שמחבריה אנונימיים ואינה מיוחסת לנביא והמנהיג. העם עצמו שר, והוא מזכיר אף את הממסד העממי. "כרוה נדיבי העם במחוקק" (במדבר כא יח), הלא הוא כמעט בדיוק "לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם" (שופטים ה ט), של שירת דבורה המאוחרת אך במעט, הארץ-ישראלית כל-כולה. שם ה' איננו נזכר בשירה הזו כלל. השירה היא שמחה פשוטה, על אירוע של חיי יום יום, כשירי קוצרים וכשירי עובדים אחרים, המוכרים היטב מן המקרא ומחוצה לו.

השנית, שירת המלחמה. גם סוג זה הוא ז'אנר נפוץ מאד במזרח, ואף שירת המושלים שפתחנו בה משתייכת לסוג הזה, אלא שפה מדובר בציטוט מתוך ספר שירה, שאסף שירי מלחמה של ישראל מתקופות שונות (מאלו תקופות? מי שר? מתי נאסף? מתי נקבע שמו של האוסף? מתי הוכנס לפרשה? האם מדובר בספר מצטבר? שאלות שעולם מחקר ואמונה שלם תלוי בהן). הספר הזה נקרא "ספר מלחמות ה'", שעליו אומר הרמב"ן

 "ודרך הפשט ב"ספר מלחמות ה'", שהיו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים ספר המלחמות הגדולות, כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים, שנושאים בהם משלים ומליצות".

גם שירה זו אין בה אלא פירוט המקומות שנכבשו. ושוב, שירת דבורה כוללת חלק דומה, אלא ששם זו שירת נביאה, והיא כל כולה לשם ה'; שירת "את והב בסופה" כפי שהיא לפנינו אין בה חלק כזה. היו מן הסתם אוספי שירה נוספים כאלה, בהם "ספר הישר" (=ספר השיר? ספר המשורר? כזכור, חז"ל פירשו את הצורה העתיקה "וישרנה הפרות", שמואל א ו יב, מלשון "שירה") שהכיל את שירת יהושע "שמש בגבעון דום", ואת קינת דוד "הצבי ישראל"; שתי יצירות אלה כרוכות גם הן במלחמות, ושתיהן ארץ ישראליות במובהק.

התופעה הזו דומה במידת מה למה שהתרחש באמצע ימי הבית השני. בתולדות ישראל התקופה שעד החשמונאים היא חור שחור. אין לנו ולו שם אחד מכל התקופה הארוכה שבין תום ימי שיבת ציון, אי שם באמצע התקופה הפרסית, ועד המאה השניה לפנה"ס; אין לנו ולו מימרא אחת, משפט אחד, הלכה  אחת, זכרון אירוע אחד בכל ספרות ישראל העתיקה. והנה, על סף ימי החשמונאים, התפוצצות מידע: החל מיצירות שנגנזו במערות מדבר יהודה, עבור דרך יצירות מסוגו של ספר "בן סירא", וכלה בספרות חז"ל, שמתקופה זו והלאה שוקקת שמות, זוגות, חכמים, מחלוקות ועוד ועוד. כאילו תחושת העצמאות המתקרבת, או משהו באווירת התקופה, נתן את האות לשחרור מעיינות היצירה, שבאו, כידוע, בד בבד עם קליטת ההשפעה ההלניסטית.

*

אלה הם, איפוא, סימני החזרה לחיים, להיסטוריה, לנורמליה: יצירה אנושית, וקליטת השפעות מבחוץ. מהפנים אל החוץ ומהחוץ אל הפנים, ככל גוף חי. כל זמן שאין יצירה, אין קליטה; כל זמן שאין קליטה, אין יצירה.

רות: רוחות של שינוי

נעמי

בית לחם לא האירה לי פנים. מהומה, הרבה רעש נרגש, דברים שלי אל ההמון הצובא, וזהו. הביתה, לבד, לחושך. איש אינו מתעניין. לא שאין קרובים – יש ויש, ואפילו די מכובדים. אבל ככל שהחודשים עוברים, אין סימן או אות חיים מהם. והייאוש הולך וגדל.

קראן לי מרא. זה מה שהיה מוכן על לשוני מרגע היציאה ממואב, הלוך והרהר במר הגורל. החזרה הביתה, כאילו עצמאות, כאילו לקיחת גורלי בידי, כמו פעם, איננה מעשה של פתיחת דף חדש, אלא של יאוש. לפחות אמות במקום שאני מכירה, שמכירים אותי – מכירים אותי? -  ולא במקום הזה, שאין לי בו דבר. אבל בית לחם, בסופו של מסע,  לא היתה לי לא לחם ולא בית.

ורות? מי ביקש ממנה לבוא. למה היא גרה פה איתי. למה היא בכלל נסחבה הנה. מה היא בכלל מבינה. מה יודעת הצעירונת הזו על החיים ועל מה זה לאבד הכל, עבר ועתיד. ולמה היא מפריעה לי לשקוע ברחמים העצמיים האלה, עם הפעלתנות השקטה הזו, שלא תובעת דבר. למה היא מתעקשת לסדוק את חומת המסכנות שטוויתי לעצמי, כמו אלמנה שחורה.

ומה היא בכלל חושבת. שגם היא עזבה הכל? שגם לה אין עבר ואין עתיד? מה, זה בכלל דומה? היא עשתה את זה מבחירה, אני – אחרים בחרו בשבילי. והכל היה טוב כל כך, ופתאום הכל נחרב. מה היא מתריסה לי פה כל יום, הנה, אדם יכול לקום ולשנות את כל עולמו.

ומה, היא לא מתריסה? הולכת בבוקר בשקט, כמו רוח. חוזרת בערב בשקט, כמו צל. כאילו היא לא יודעת שאני יודעת שהיא יודעת שלא הייתי שורדת בלעדיה. באמת לא הייתי שורדת, אבל אי אפשר לשאת את זה יותר. תזכורת מתמדת לכמה טפשה הייתי כל ימי. אני, שתמיד אמרתי כן לכל מה שאחרים החליטו בשבילי. חוצפנית.

ועקשנית. לא עזר כלום. כמה שאמרתי וחזרתי, מה זה יעזור, כבר אין מה לעשות, הזמן עבר, שום דבר לא יצמח מזה, אתן לא שייכות לשם, יש שם עולם אחר, חוקים אחרים, לא תבינו את העולם ההוא. לא תבינו אותי. מה צעיר מבין בייאוש של זקן. אלה עם התקווה המזמזמת שלהם, כמו יתוש. ומה צעירה מבינה ביאוש של זקנה. מה היא חושבת שתמצא שם? בחורים צעירים? אפילו אם תרצה לא אתן לה. היא שלי, היא תצטרך לחכות לבן שלעולם לא יהיה לי. לא עזר כלום, עקשנית. ככה להקשות על מרירותה של אשה, שמה כבר נשאר לה בחייה חוץ ממרירותה. מרא זה השם הראשון שלי. אפילו את זה היא לא נותנת לי.

בועז

מעולם לא יצאתי את גבולות ארצי. גם לא ברעב ובבצורת. סלע איתן הייתי לכל סביבותי. גם קרובי משפחה עזבו, ובהם מכובדים ועשירים. לא אני. האיש כמוני יברח? האיש כמוני יקום וילך?

והאיש כמוני יקום וישנה לפתע את מהלך חייו? ככה פתאום, ממסלול שבו נעתי כל ימי, שהכל היה ברור בו, מילדותי, שהשיגרה כבר הובילה אותו מיום אל יום? ולאן? אל הבלתי נודע? לשנות? ומה יצא מזה? ומי אמר שיהיה שם יותר טוב? הנה תראו, הגאוותן הזה, אלימלך. "אני לוקח את גורלי בידי", "כשהמצב רע צריך לקום ולשנות את מצב הכוכבים", ותראו מה קרה לו. כמו חתול זקן חוזרת עכשיו אלמנתו השכולה, בודדה, עם איזה סרח עודף מואבי, נכרי, להוסיף על דאגותיה שיהיה לה לפרנס במה שאין לה, מרת נפש.

להיצמד לקיים. להתעקש. לא להיסחף עם הרוח. אני דוגמה ליציבות. ולשמרנות. ולאחריות. כל סובבי יודעים: בועז הוא סלע יציב, אפשר לסמוך עליו. מקומי מובטח, יוקרתי יציבה, דברי נשמע, משרתי נאמנים, לחמי ניתן, סדר יומי קבוע. ללא ריגושים מיותרים.

ולעתים, כשנושבת הרוח, והשמש מטילה את צלליה, ונשמעת איוושת געגועים ממרחק, ועולם שלא ראיתי אף פעם מלחש בראשי שיבולי החיטה בשדותי העמוסים תבואה, אני מנער את ראשי ומסלק את הטרדנות הזו. סכנה...

חזרה אל נערי. תמיד הם שם, נכונים לכל משאלה, יודעים הכל כשצריך. הם החלון שלי אל העולם, ומי צריך יותר. הם יודעים מה קורה שם בחוץ, בארץ הצבעים והצלילים שמעולם לא שמעתי, בארץ שבה הכל משתנה כל הזמן, ואנשים רצים, נופלים וקמים, עוזבים וחוזרים, מעפילים ויורדים; ארץ שקולות צחוק רמים נשמעים בה, וצהלות ילדים ושמחת אהבה, ונופים וקסם החידוש; אבל גם קולות אבל ותהומות ייאוש. אלה גם אלה מעולם לא ידעתי.

ולא רציתי לדעת. מה רע לי פה. הכל יציב. מחר כמו אתמול. ולמחרתו גם כן. וככה עד עולם. סגור את החלון, נער. הרוח פורצת פנימה.

טוב

אינכם יודעים את שמי. איש אינו יודע. אני קרוב של בועז, זה מספיק. וגם של אלימלך המסכן. ושל בניו המתים. אני הגאולה? הא. אני השולים. כשצריך אותי, אשלף מהירכתים אל אור הזרקורים לשתי דקות, וחזרה החוצה. הם, הגדולים, יעמדו שם באמצע הבמה וישחקו בגורלות. יעבירו רכוש, יסחרו בבני אדם, ישדכו ויפרידו. בועז העשיר שמעולם לא ידע מה זה סירוב ודחיה, שכל דבר שיוציא מפיו מיד יקפצו כמה מלחכי פינכה, ימהרו להגיש מידע, ללחוש עצות, לסדר סביבו את התפאורה כדי שהוא ירגיש שליטה – גם אם בינתים הם מקדמים אינטרסים משלהם. ונעמי: האלמנה השחורה שאיננה יוצאת מפתח הבית מאז ששבה הנה, כאילו איננה מוכנה שיראו אותה בחרפתה אחרי שהיא היתה בעצמה מין בועז כזה. אמנם אשה, לא היא ציוותה, אבל גם כשאלימלך אמר משהו כולם ידעו מי באמת אומר. אין לי ספק שידה בדבר. הלא הם קרובים, ודאי נדברו. זו יש לה עול על צוארה, את הנכריה הזו, אלמנה גם כן, וזה יש לו אינטרס לסדר את העניינים, ויש שדה באמצע, יש להם מה להרוויח ויש להם ממה להיפטר.

האמת היא שאולי לא בדיוק להיפטר. כולם שמעו איך הוא איבד את לשונו כשההיא התחילה לדבר אליו בשדה. פרץ דברים לא אופייני, התבלבלות, את כל עולמו היא זעזעה. קורים אצלו דברים? האיש הזה שמעולם לא יצא את גבולות עולמו? ומי היא האשה ההיא שחמקה מהגורן בלילה?

טוב, עזבו. זה לא מעניין אותי. הכל רכילויות. אני הגואל, אני התירוץ, אולי ארוויח מזה משהו, ודי בזה.

בועז

והאיוושה בשיבולים מתגברת. והשמש קופחת, ובכל זאת כאילו הרוח. אפילו הנער, ששאלתי אותו על הנערה, נראה כמסתיר משהו. בלחישה מהירה, כולם יודעים, הלא זוהי הנערה השבה עם נעמי, כל העיר מדברת, או דיברה, מי יודע מה אמר. דבריו טבעו ברוח העזה שנשבה באזני, רק באזני. היא באה משם, מרחוק. ממקום שהיה שלה למקום שלא ידעה מעודה. קמה ועזבה. קמה ועשתה. קמה ושינתה. ללא עבר, ללא משא, ללא מחויבות, ללא ציפיות של סובביה. רק היא וגורלה. ככה היא רצתה וזהו.

איך אפשר? לקום ולהפוך חיים? להחליט ולעשות? ואיפה החשש? ואיפה ההכנה? ואיפה האחריות? ואיפה המה יגידו? ככה, פשוט, כי נראה לך שזו האמת? ואם היא לא? ככה לסכן חיים שלמים? הנה, קחו אותי. לעולם לא אסכן. גם אם יהיו חיים שלמים שם בחוץ, אני את חיי שלי אמשיך לחיות, עקב בצד אגודל, כמו תמיד, עד עולם, ללא הרף, תיק תק, תיק תק, תיק תק, והזמן אוזל ואוזל, והחיים בחוץ - - -

הלא היה לה שם בית, משפחה, אוכל. מה היא חשבה למצוא, במרחקים, בארץ הקשה הזו, בעיר הקטנה הזו שבה כולם יודעים הכל על כולם ואיש אינו מתעניין באמת באף אחד, ועכשיו היא מלקטת בשיבלים כמו אחרונת הנמושות -

ולא נראה שבכלל איכפת לה. טוב לה. טוב לה. טוב לה, לעזאזל. עולמה בא איתה, היא לא ברחה ממנו. היא לא מתגוננת מפני העולם הזר, היא העולם. ולפתע, לראשונה בחיי, אני הזר.

נעמי

איזו תמימות. מה, היא לא שמה לב לאן הגיעה? מי האיש שדיברה איתו? לא ראתה את כל הנערים מסביב? מה קורה לה? הזדמנות חייה, לעזוב את החור הזה איתי כאן וללכת לאן שרצתה מלכתחילה, הלא בטוח שזה מה שהיא רצתה, לחפש לה גבר, ששם במואב לא היתה מקבלת מפני שכבר התאלמנה ועוד מאיש זר שאיננו מואבי. ושום דבר לא עשתה מזה? מה היא, טיפשה?

אני, כבר הייתי קופצת על ההזדמנות הזו בשתי ידים. כמובן, לא בגלוי. הייתי מסובבת את האירועים. הייתי מפסיקה לבוא ליום אחד, שישאל שוב, שיתעניין. מגיעה למחרת, קצת קרוב יותר. משנה לבוש, מתחמקת וחוזרת, מקצרת את החבל ומשחררת לפי הצורך, עד שיקרה מה שצריך לקרות. בועז או לא בועז, הוא היה שלי אחרי זה. אבל זמני עבר, וזמנה הגיע. למה היא לא עושה כלום?

איזו תמימות. בבוקר היא יוצאת ובערב היא שבה, תמיד עם שלל חיטים, תמיד יושבת מולי, אינה מבקשת דבר, אינה רוצה דבר, הכל טוב לה. לצאת מהכלים.

הייתי נעמי, הייתי מרא, תמיד במרכז – פעם של האחרים ואחר כך של עצמי, בחדר הזה, השכוח; אבל היא – מה היא רוצה? איזה מין בן אדם זה, שלא הוא במרכז עולמו? מה היא רוצה ממני? ולמה היא לא רוצה ממני דבר?

ומה, אני לא רואה מה היא באמת רוצה? לראשונה בחייה שמעתי אותה אומרת משפט ארוך. מי היה, איך היה, איך הוא הציע לי לשבת לידו, איך הוא אמר לי להמשיך לבוא רק לשם. אבל אפילו אז, כאילו לא הבינה. צעירונת, את לא שמה לב שגם הוא דיבר יותר ממה שהוא רגיל? לא ראית שהוא לא ידע איך לאכול את זה שלא באת לשבת לידו, ואז הוא קם והלך אליך? אין בך שום אמביציה? שום ניצול הזדמנויות? ככה את נותנת לחיים לעבור לידך?

לעבור לידה? היא? שקמה ועזבה עולם שלם ובטוח כדי לשנות את גורלה? היחידה פה שהוכיחה ויזמה והתעקשה על משהו? היא? מה היא באמת רוצה?

נעמי, התעוררי. הוציאי ראש מחוץ לביצה ששקעת בה. יש עולם בחוץ. לא רק את שם. נכון, אולי נרוויח מזה גם כן משהו, אבל לראשונה בסיפור הזה, פתח מישהו את הדלת והכניס אור פנימה. בואי ונעזור לה. אולי בכל זאת, היא באמת תמימה. נועזת, יוזמת, ותמימה. הילדה הזו תשנה את העולם. קומי, נעמי, שעתך הגיעה, והשעה הזו כולה שלה.

רות

והנה מגיח ראשו של תינוק חדש, ושוב המולה, ושוב זקנות מצחקקות ומרכלות, ושוב נעמי במרכז, והכל בסדר. והרוח נושבת, והחלון נפתח, והשמש פורצת פנימה, ודבר לא ישוב להיות כשהיה. ואני, ריקם הלכתי ומלאה השיבני ה', קראנה לי רות, כי ריווני אלוהים.

(עוד על רות: http://misgav.blogspot.co.il/2012/05/blog-post_24.html)