נעמי
בית לחם
לא האירה לי פנים. מהומה, הרבה רעש נרגש, דברים שלי אל ההמון הצובא, וזהו. הביתה,
לבד, לחושך. איש אינו מתעניין. לא שאין קרובים – יש ויש, ואפילו די מכובדים. אבל
ככל שהחודשים עוברים, אין סימן או אות חיים מהם. והייאוש הולך וגדל.
קראן לי
מרא. זה מה שהיה מוכן על לשוני מרגע היציאה ממואב, הלוך והרהר במר הגורל. החזרה
הביתה, כאילו עצמאות, כאילו לקיחת גורלי בידי, כמו פעם, איננה מעשה של פתיחת דף
חדש, אלא של יאוש. לפחות אמות במקום שאני מכירה, שמכירים אותי – מכירים אותי? - ולא במקום הזה, שאין לי בו דבר. אבל בית לחם,
בסופו של מסע, לא היתה לי לא לחם ולא בית.
ורות? מי
ביקש ממנה לבוא. למה היא גרה פה איתי. למה היא בכלל נסחבה הנה. מה היא בכלל מבינה.
מה יודעת הצעירונת הזו על החיים ועל מה זה לאבד הכל, עבר ועתיד. ולמה היא מפריעה
לי לשקוע ברחמים העצמיים האלה, עם הפעלתנות השקטה הזו, שלא תובעת דבר. למה היא
מתעקשת לסדוק את חומת המסכנות שטוויתי לעצמי, כמו אלמנה שחורה.
ומה היא
בכלל חושבת. שגם היא עזבה הכל? שגם לה אין עבר ואין עתיד? מה, זה בכלל דומה? היא
עשתה את זה מבחירה, אני – אחרים בחרו בשבילי. והכל היה טוב כל כך, ופתאום הכל
נחרב. מה היא מתריסה לי פה כל יום, הנה, אדם יכול לקום ולשנות את כל עולמו.
ומה, היא
לא מתריסה? הולכת בבוקר בשקט, כמו רוח. חוזרת בערב בשקט, כמו צל. כאילו היא לא
יודעת שאני יודעת שהיא יודעת שלא הייתי שורדת בלעדיה. באמת לא הייתי שורדת, אבל אי
אפשר לשאת את זה יותר. תזכורת מתמדת לכמה טפשה הייתי כל ימי. אני, שתמיד אמרתי כן
לכל מה שאחרים החליטו בשבילי. חוצפנית.
ועקשנית.
לא עזר כלום. כמה שאמרתי וחזרתי, מה זה יעזור, כבר אין מה לעשות, הזמן עבר, שום
דבר לא יצמח מזה, אתן לא שייכות לשם, יש שם עולם אחר, חוקים אחרים, לא תבינו את
העולם ההוא. לא תבינו אותי. מה צעיר מבין בייאוש של זקן. אלה עם התקווה המזמזמת
שלהם, כמו יתוש. ומה צעירה מבינה ביאוש של זקנה. מה היא חושבת שתמצא שם? בחורים
צעירים? אפילו אם תרצה לא אתן לה. היא שלי, היא תצטרך לחכות לבן שלעולם לא יהיה
לי. לא עזר כלום, עקשנית. ככה להקשות על מרירותה של אשה, שמה כבר נשאר לה בחייה
חוץ ממרירותה. מרא זה השם הראשון שלי. אפילו את זה היא לא נותנת לי.
בועז
מעולם לא
יצאתי את גבולות ארצי. גם לא ברעב ובבצורת. סלע איתן הייתי לכל סביבותי. גם קרובי
משפחה עזבו, ובהם מכובדים ועשירים. לא אני. האיש כמוני יברח? האיש כמוני יקום
וילך?
והאיש כמוני
יקום וישנה לפתע את מהלך חייו? ככה פתאום, ממסלול שבו נעתי כל ימי, שהכל היה ברור
בו, מילדותי, שהשיגרה כבר הובילה אותו מיום אל יום? ולאן? אל הבלתי נודע? לשנות?
ומה יצא מזה? ומי אמר שיהיה שם יותר טוב? הנה תראו, הגאוותן הזה, אלימלך.
"אני לוקח את גורלי בידי", "כשהמצב רע צריך לקום ולשנות את מצב
הכוכבים", ותראו מה קרה לו. כמו חתול זקן חוזרת עכשיו אלמנתו השכולה, בודדה,
עם איזה סרח עודף מואבי, נכרי, להוסיף על דאגותיה שיהיה לה לפרנס במה שאין לה, מרת
נפש.
להיצמד
לקיים. להתעקש. לא להיסחף עם הרוח. אני דוגמה ליציבות. ולשמרנות. ולאחריות. כל
סובבי יודעים: בועז הוא סלע יציב, אפשר לסמוך עליו. מקומי מובטח, יוקרתי יציבה,
דברי נשמע, משרתי נאמנים, לחמי ניתן, סדר יומי קבוע. ללא ריגושים מיותרים.
ולעתים,
כשנושבת הרוח, והשמש מטילה את צלליה, ונשמעת איוושת געגועים ממרחק, ועולם שלא
ראיתי אף פעם מלחש בראשי שיבולי החיטה בשדותי העמוסים תבואה, אני מנער את ראשי
ומסלק את הטרדנות הזו. סכנה...
חזרה אל
נערי. תמיד הם שם, נכונים לכל משאלה, יודעים הכל כשצריך. הם החלון שלי אל העולם,
ומי צריך יותר. הם יודעים מה קורה שם בחוץ, בארץ הצבעים והצלילים שמעולם לא שמעתי,
בארץ שבה הכל משתנה כל הזמן, ואנשים רצים, נופלים וקמים, עוזבים וחוזרים, מעפילים
ויורדים; ארץ שקולות צחוק רמים נשמעים בה, וצהלות ילדים ושמחת אהבה, ונופים וקסם
החידוש; אבל גם קולות אבל ותהומות ייאוש. אלה גם אלה מעולם לא ידעתי.
ולא
רציתי לדעת. מה רע לי פה. הכל יציב. מחר כמו אתמול. ולמחרתו גם כן. וככה עד עולם. סגור
את החלון, נער. הרוח פורצת פנימה.
טוב
אינכם
יודעים את שמי. איש אינו יודע. אני קרוב של בועז, זה מספיק. וגם של אלימלך המסכן.
ושל בניו המתים. אני הגאולה? הא. אני השולים. כשצריך אותי, אשלף מהירכתים אל אור
הזרקורים לשתי דקות, וחזרה החוצה. הם, הגדולים, יעמדו שם באמצע הבמה וישחקו
בגורלות. יעבירו רכוש, יסחרו בבני אדם, ישדכו ויפרידו. בועז העשיר שמעולם לא ידע
מה זה סירוב ודחיה, שכל דבר שיוציא מפיו מיד יקפצו כמה מלחכי פינכה, ימהרו להגיש
מידע, ללחוש עצות, לסדר סביבו את התפאורה כדי שהוא ירגיש שליטה – גם אם בינתים הם
מקדמים אינטרסים משלהם. ונעמי: האלמנה השחורה שאיננה יוצאת מפתח הבית מאז ששבה
הנה, כאילו איננה מוכנה שיראו אותה בחרפתה אחרי שהיא היתה בעצמה מין בועז כזה.
אמנם אשה, לא היא ציוותה, אבל גם כשאלימלך אמר משהו כולם ידעו מי באמת אומר. אין
לי ספק שידה בדבר. הלא הם קרובים, ודאי נדברו. זו יש לה עול על צוארה, את הנכריה
הזו, אלמנה גם כן, וזה יש לו אינטרס לסדר את העניינים, ויש שדה באמצע, יש להם מה
להרוויח ויש להם ממה להיפטר.
האמת היא
שאולי לא בדיוק להיפטר. כולם שמעו איך הוא איבד את לשונו כשההיא התחילה לדבר אליו
בשדה. פרץ דברים לא אופייני, התבלבלות, את כל עולמו היא זעזעה. קורים אצלו דברים?
האיש הזה שמעולם לא יצא את גבולות עולמו? ומי היא האשה ההיא שחמקה מהגורן בלילה?
טוב,
עזבו. זה לא מעניין אותי. הכל רכילויות. אני הגואל, אני התירוץ, אולי ארוויח מזה
משהו, ודי בזה.
בועז
והאיוושה
בשיבולים מתגברת. והשמש קופחת, ובכל זאת כאילו הרוח. אפילו הנער, ששאלתי אותו על
הנערה, נראה כמסתיר משהו. בלחישה מהירה, כולם יודעים, הלא זוהי הנערה השבה עם
נעמי, כל העיר מדברת, או דיברה, מי יודע מה אמר. דבריו טבעו ברוח העזה שנשבה
באזני, רק באזני. היא באה משם, מרחוק. ממקום שהיה שלה למקום שלא ידעה מעודה. קמה
ועזבה. קמה ועשתה. קמה ושינתה. ללא עבר, ללא משא, ללא מחויבות, ללא ציפיות של
סובביה. רק היא וגורלה. ככה היא רצתה וזהו.
איך
אפשר? לקום ולהפוך חיים? להחליט ולעשות? ואיפה החשש? ואיפה ההכנה? ואיפה האחריות? ואיפה
המה יגידו? ככה, פשוט, כי נראה לך שזו האמת? ואם היא לא? ככה לסכן חיים שלמים?
הנה, קחו אותי. לעולם לא אסכן. גם אם יהיו חיים שלמים שם בחוץ, אני את חיי שלי
אמשיך לחיות, עקב בצד אגודל, כמו תמיד, עד עולם, ללא הרף, תיק תק, תיק תק, תיק תק,
והזמן אוזל ואוזל, והחיים בחוץ - - -
הלא היה
לה שם בית, משפחה, אוכל. מה היא חשבה למצוא, במרחקים, בארץ הקשה הזו, בעיר הקטנה
הזו שבה כולם יודעים הכל על כולם ואיש אינו מתעניין באמת באף אחד, ועכשיו היא
מלקטת בשיבלים כמו אחרונת הנמושות -
ולא נראה
שבכלל איכפת לה. טוב לה. טוב לה. טוב לה, לעזאזל. עולמה בא איתה, היא לא ברחה
ממנו. היא לא מתגוננת מפני העולם הזר, היא העולם. ולפתע, לראשונה בחיי, אני הזר.
נעמי
איזו
תמימות. מה, היא לא שמה לב לאן הגיעה? מי האיש שדיברה איתו? לא ראתה את כל הנערים
מסביב? מה קורה לה? הזדמנות חייה, לעזוב את החור הזה איתי כאן וללכת לאן שרצתה
מלכתחילה, הלא בטוח שזה מה שהיא רצתה, לחפש לה גבר, ששם במואב לא היתה מקבלת מפני
שכבר התאלמנה ועוד מאיש זר שאיננו מואבי. ושום דבר לא עשתה מזה? מה היא, טיפשה?
אני, כבר
הייתי קופצת על ההזדמנות הזו בשתי ידים. כמובן, לא בגלוי. הייתי מסובבת את
האירועים. הייתי מפסיקה לבוא ליום אחד, שישאל שוב, שיתעניין. מגיעה למחרת, קצת
קרוב יותר. משנה לבוש, מתחמקת וחוזרת, מקצרת את החבל ומשחררת לפי הצורך, עד שיקרה
מה שצריך לקרות. בועז או לא בועז, הוא היה שלי אחרי זה. אבל זמני עבר, וזמנה הגיע.
למה היא לא עושה כלום?
איזו
תמימות. בבוקר היא יוצאת ובערב היא שבה, תמיד עם שלל חיטים, תמיד יושבת מולי, אינה
מבקשת דבר, אינה רוצה דבר, הכל טוב לה. לצאת מהכלים.
הייתי
נעמי, הייתי מרא, תמיד במרכז – פעם של האחרים ואחר כך של עצמי, בחדר הזה, השכוח;
אבל היא – מה היא רוצה? איזה מין בן אדם זה, שלא הוא במרכז עולמו? מה היא רוצה
ממני? ולמה היא לא רוצה ממני דבר?
ומה, אני
לא רואה מה היא באמת רוצה? לראשונה בחייה שמעתי אותה אומרת משפט ארוך. מי היה, איך
היה, איך הוא הציע לי לשבת לידו, איך הוא אמר לי להמשיך לבוא רק לשם. אבל אפילו
אז, כאילו לא הבינה. צעירונת, את לא שמה לב שגם הוא דיבר יותר ממה שהוא רגיל? לא
ראית שהוא לא ידע איך לאכול את זה שלא באת לשבת לידו, ואז הוא קם והלך אליך? אין
בך שום אמביציה? שום ניצול הזדמנויות? ככה את נותנת לחיים לעבור לידך?
לעבור
לידה? היא? שקמה ועזבה עולם שלם ובטוח כדי לשנות את גורלה? היחידה פה שהוכיחה
ויזמה והתעקשה על משהו? היא? מה היא באמת רוצה?
נעמי,
התעוררי. הוציאי ראש מחוץ לביצה ששקעת בה. יש עולם בחוץ. לא רק את שם. נכון, אולי
נרוויח מזה גם כן משהו, אבל לראשונה בסיפור הזה, פתח מישהו את הדלת והכניס אור
פנימה. בואי ונעזור לה. אולי בכל זאת, היא באמת תמימה. נועזת, יוזמת, ותמימה.
הילדה הזו תשנה את העולם. קומי, נעמי, שעתך הגיעה, והשעה הזו כולה שלה.
רות
והנה מגיח
ראשו של תינוק חדש, ושוב המולה, ושוב זקנות מצחקקות ומרכלות, ושוב נעמי במרכז, והכל
בסדר. והרוח נושבת, והחלון נפתח, והשמש פורצת פנימה, ודבר לא ישוב להיות כשהיה. ואני,
ריקם הלכתי ומלאה השיבני ה', קראנה לי רות, כי ריווני אלוהים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה