שמות: מה מסתתר בתוך התיבה

הנטישה

סיפור משה בתיבה הצית את יכולת הקישור של חוקרים רבים. מוטיב הגיבור שבלידתו שילחו אותו הוריו לגורלו, ושחזר ומצא את דרכו לייעודו המקורי, הוא מוטיב חוזר בסיפורי עמים רבים. בני זמננו התוודעו אליו מחדש בסרט "הרקולס" של דיסני ובמידה מסויימת גם בסיפור הארי פוטר. בעולם העתיק, הידוע שבהם הוא אדיפוס, שגורש מביתו בלידתו, נמצא על ידי רועה, וחזר בסופו של דבר לגורלו. קדום בהרבה, עוד לפני סיפור משה, הוא סיפורו של סרגון מלך אכד, בן המאה העשרים וארבע לפנה"ס, שנולד  כבן לא חוקי לכוהנת גדולה, שולח על פני הנהר בסל נצרים שנחתם בזפת, ושואב מים עני גילה וגידל אותו, עד שהאלה עשתר העלתה אותו לגדולה. גם על כורש מלך פרס סופר סיפור דומה, אך לא על שילוח מכוון, אלא על החלפה בלידה. היסטורית, אפשר שסיפורים אלה סופרו כדי לחפות על מוצא מפוקפק של מלך גדול; אבל ספרותית, המוטיב הזה שב ומופיע באגדות עם רבות.

הצד השווה שבהן, שהילד נועד מראשיתו לגדולה, נפל ממעמדו, לעתים מעורבת תיבה או סל בסיפור, ולאחר תהפוכות הוא חוזר למקום שאליו נועד מלכתחילה על ידי הגורל. הצד השווה הזה שונה בצורה הפכית מסיפור משה: משה אינו בן למשפחה מיוחסת אלא בן לעם עבדים, ומי שמוצא אותו איננו רועה עני אלא בת המלך בכבודה ובעצמה; מעל לכל, הוא לא חוזר למקום שאליו הועיד אותו גורלו, אלא למקום שלשם הוליכו אותו בחירותיו (או לפחות כך הוא על פי פשט המקרא. חז"ל, כזכור, כן עירבו פה נבואה בלידתו); והוא איננו הופך למלך.

על פי זה, סיפור התורה מתכתב במודע עם סיפורי העמים, אלא שהוא מציג עולם ערכי שונה והפוך: אין מי שנולד לגדולה, ולא הגורל העיוור הוא המוליך אדם בדרך, ואלוהים שולט בכל.

הלידה מחדש

אבל הסיפור שלנו מתרחש בקצה השני של העולם. לא מסופוטמיה היא הרקע לסיפור, אלא מצרים. וכך סיפרו במצרים:

האל סת, שליט המדבר (או מצרים העליונה, תלוי בגירסה) זמם לרשת את אחיו, אסיר הוא אוסיריס, שליט הארץ הנושבת. הוא הכניס אותו לתיבה שהותאמה למידותיו, נעל אותה והשליך אותו ליאור, שם מת האל. אחותו, איסת היא איסיס, חיפשה את גופתו והחיתה את אחיה (הסיפור מסתבך כאן ומסתעף לגירסאות שונות ומשונות; על פי אחת מהן בותרה גופתו של אוזיריס, ואיזיס מצאה שלושה עשר חלקים מגופתו, ואילו את החלק הארבעה עשר בלע שפמנון, ועל כן נאסר השפמנון באכילה במצרים). איסת-איזיס הרתה לאוסיריס, ובביצת הגומא, הנקראת במצרית "סוף", ילדה את הבן האלוהי, חור הוא הורוס. הורוס הצליח להתגבר על סת ושב למלוך על פני האדמה, וכל הפרעונים מכאן והלאה מולכים בשמו. אוסיריס, אביו המת החי, מולך בשאול, והוא שופט כל בשר וגוזר גורלו.

סיפור משה, בעינים מצריות, היה ברור לכל קורא. אמו של משה לא השליכה אותו לנהר ולא הניחה לתיבתו להיסחף. להיפך, היא הסתירה אותו בסוף, על שפת היאור, כדי שלא ייסחף; בת פרעה, שובבה שכמותה, ירדה אל המים, ואז הבחינה בתיבה המוסתרת. הסוף, הוא ביצת הקנים, היא מקום הלידה מחדש, של מי שיבוא ויתבע את שליט הארץ הרשע. גם גזירת הבנים מקבלת עתה אור חדש – המלך הרשע, הגוזר על הבנים להיות מושלכים ליאור כדי להמיתם, הוא האל סת; המלך הראשון בשושלת התשע עשרה נקרא סתי, על שמו. רעמסס השני, גדול מלכי השושלת הזאת, הוא שבנה את העיר רעמסס, שהמקרא מספר כי בני ישראל הועסקו בבנייתה. מי שנולד בביצה, או לפחות שם מוצאת אותו בתו, הוא הורוס, שיום יבוא וינצח את סת (כל הזכויות שמורות לבתי, הדס, שהאירה את עיני בנושא הזה).

כל הסיפור כולו מלא במילים ובמונחים מצריים. גומא ותיבה, יאור וסוף, זפת וגם שמו של משה, "ילד" במצרית, שאינו אלא הד לדברי בת פרעה – "מילדי העברים זה". תיבת הפפירוס (הגומא) היא מוטיב המסמל פעמים רבות בציורי קבר מצריים את מסעו של המת לעבר תחייתו מחדש, ואף יצירה על האבנים היא הדימוי המצרי ללידה. המצרי הבין היטב את עולם הדימויים בסיפור הזה.

וכך יצאו ישראל ממצרים, כשמשה האיש הוא מושיעם, לא רק מהשעבוד אלא גם מהמצריות כולה. עולם הדימויים המצרי מתהפך על פניו, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. פרעה של אתמול הופך להיות סת, הוא המגורש למדבר (ולמה חוזר משה שוב ושוב שבני ישראל רוצים לצאת למדבר להקריב?), ומשה העברי, שבא מהביצה בסירת פפירוס, נולד מחדש ועימו כל עמו, שנולד מחדש גם הוא, ועתיד לרשת ארץ.

הבחירה

אבל גם בסיפור הזה, לא נולד משה כאל או כמושיע. גם בסיפור הזה, בדיוק כמו בהשוואה לסיפור המסופוטמי, נשארה הבחירה כאלמנט חדש, מקורי, שהיא היא שעשתה ממשה מה שעשתה, ולא מוצאו. בכוונה תחילה מטשטש הסיפור בפרק זה את שמות הוריו, ואת כל השמות כולם, למעשה. אפילו לבת פרעה אין שם, ורק הילד מקבל שם שאיננו אלא ציון עובדה: "הילד". ובגירסה העברית, זה שבא מן המים. איש ללא עבר. מפני שאת העתיד צריך אדם, וגם עם, לבנות במו ידיו.

הנבואה

לימים התחלף העולם. עם ישראל עבר לרשותו של העולם המסופוטמי. וכשחז"ל שבו וסיפרו את הסיפור, נוספה נבואה קדומה ואור גדול שזרח עם לידתו של משה שנולד נימול; ואף בת פרעה עצמה התגיירה ונספחה לעם ישראל של משה, ילדה המאומץ, כמעט כמעשה אמו של אדיפוס. הסיפור המצרי קיבל פנים חדשות, צפוניות. בעתיד הרחוק יבואו הנוצרים ויספרו סיפור בעל אלמנטים דומים על המושיע החדש, שגם עליו נגזרה גזירה, וגם על בואו בישרו הכוכבים, וגם הוא נולד באיבוס, בקש, ומשם ישוב למלוך על העולם, לאחר שימות גם הוא קודם לכן. הסיפור שב ומתגלגל בדרכים, וכל דור מוצא בו – ומוסיף עליו – פנים חדשות.

בחזרה לתיבה

אבל בראשית כל הדרכים שטה לה התיבה הקטנה, עשויה מסיבי הפפירוס, בביצת הקנים, על פני היאור, ובכל דור ודור נולד הסיפור מחדש, ובכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא נולד מחדש, שם בביצת הסוף, ללא גורל מוכתב מראש, ורק מעשיו ובחירותיו הם שיוליכוהו  לגאולתו.

אני, בני"ש

בתנועת כתף מהירה מכתפים בימים אלה אלפי בחורי ישיבה את תרמיליהם על הגב, נפרדים מהוריהם, ונוסעים לישיבות לפתיחת זמן חורף. פרשת נח מסמלת בדרך כלל את פתיחת שנת הלימודים הישיבתית, לאחר זמן אלול הקצר והחופשה הממושכת בעקבותיו. המעבר הזה איננו רק תחבורתי או פיזי -  מדובר במעבר מנטלי, מעבר עולם. הנער/העלם עוזב את עולמו המוכר, תחביביו, חדרו, נוף הוריו, עיסוקיו, ומשליך את עצמו בתנועה אחת לים של לימוד תורה וגמרא, מבוקר עד ערב, בליווי והנחיית דמויות אחרות ודומיננטיות, שיש להן מה לומר על עולם ומלואו, על טקסט ופשרו, ועל התלמיד ואישיותו. איש אינו חוזר לביתו לאחר תקופת לימודים כזו והוא עודנו אותו אדם.

דומה שאין עוד מוסד לימודים אינטנסיבי כל כך בהוויית חיינו. בשום מקום אין הלימודים מקיפים כך את כל אישיותו ושעותיו של התלמיד; בשום מקום אין הלימודים מציגים את עצמם כמהות החיים עצמם; בשום מקום אין הלימודים מקיפים כך את כל העולם החווייתי, הרגשי והאינטלקטואלי של הבחור הצעיר והמתגבש; בשום מקום לא מגוייסים כך כל כוחותיו למשימה האחת והיחידה ואינם מותירים – או לפחות אינם אמורים להותיר – מקום לשום דבר אחר.

וכך עומד לו הבחור הצעיר, כל עולמו ארוז על כתפו האחת או בצ'ימידן גדול – בגדים, ספרים – והוא יוצא למסע, כשאין לו עדיין מושג לאיזה עולם חדש יצא מהתיבה הזו, שהוא נכנס לתוכה.

*

ארבעה נכנסו לתיבה, הם ונשיהם. נח, איש זקן, שראה עולם בחייו. שם, הבן הרציני, הצייתן, ילד טוב, נחת להוריו ולמשפחה. יפת, הילד היצירתי, מושך העין, חביב הבנות. וחם, הילד הקטן והאנרגטי, הסקרן ובודק הגבולות, שכל רואיו מנבאים לו ש"הוא עוד יעשה להוריו בית-ספר". והנה הם כולם בתוך תיבה אחת. סגורה, רועשת, תובענית. אין בה רגע מנוחה, לא מבפנים ולא מבחוץ. הנמצא בתוכה נמצא כל הזמן במשימה, אבל היציאה החוצה אפילו לא עולה על הדעת – המבול מים על הארץ, מסוכן בחוץ, ובכלל, החוץ הוא מקום שבו השחית כל בשר את דרכו. חס מלחשוב על כך, גוער נח בבניו; שם שומע ומקבל, יפת מניד בראשו בהרהור ומציית, וחם? חם מנסה לטפס אל הצוהר הקבוע למעלה, אבל הצוהר סגור.

*

בני"ש הייתי במעלות ובהר עציון. עוד לא קראו לזה כך אז – אני הייתי פשוט "הסדרניק". באתי מבית שהחינוך והתנ"ך ואהדת העולם הגדול פיעמו בכל פעימה מחייו; תקופת הישיבה צבעה את הכל מחדש בצבע אותיות כתב רש"י, מוטבעות בזהב על כריכה דמויית עור עם פיתוחי שערים. נותרתי מאז, ואני מגדיר את עצמי כך עד היום – שלושים ומשהו שנה אחרי – בחור ישיבה. עולמי הישן לא נמחק, אלא להיפך – קיבל יסוד נוסף לעמוד עליו, זוג עינים נוסף להסתכל עליו, לבקר, להעריך, להביע.

הייתי חלק מגל, שהחל אז את דרכו והתפתח מאוחר יותר לנחשול. הגל הזה שינה את פני החברה הציונית-דתית, הפך אותה – או חלקים ממנה שהתרחקו – לקרובה יותר למקורותיה, למודעת יותר לשורשיה ולמטרותיה ולמעשיה. והגל הזה גם הפך אותה – לפחות בעיני עצמה – לברת תחרות עם העולם החרדי, זה שתמיד מאתגר את האותנטיות היהודית בהצהרותיו על שמירת המסורת כפי שהיא, בלי לזוז ממנה. הנה הנה כבשנו את מעוז הלימוד, הנה  הנה גם אנחנו יודעים לחדש ר' חיים, הנה לנו כוללים ואברכים משלנו, הנה עולם תורה אחר. המסגרת אותה המסגרת, אבל לא גדולי ישיבות ליטא הקלאסיות במרכזו, אלא גאון ליטאי אחר – הרב קוק. בוורסיה אחרת, גאון ליטאי נוסף – הרב סולובייצ'יק. ואנחנו אפילו פיתחנו לנו עולם מחשבה חדש, פורץ גבולות, מהפכת תנ"ך, אנחנו על המפה.

*

ארבעה יצאו מהתיבה. האחד, שראה עולם בנוי וחרב ובנוי, מנסה לעשות שוב את מה שידע לעשות קודם, בעולם הישן: לעבוד אדמה. והעולם החדש והצעיר מתפרץ באנרגיות שהוא לא הכיר, ומכה אותו בשכרון. השני, שכל ימיו חיפש יופי ויצירה והיענות לעולם ולמה שיש לו להציע, פקוח עיניים לרווחה, מנסה לעכל, לבדוק את האפשרויות החדשות, להבין איך לאזן. השלישי, שכל האנרגיות שלו נחסמו למשך שנה שלמה, ארוכה, קלאוסטרופובית ומשעממת של עבודה עבודה עבודה, שיכור בדרכו שלו – מתרוצץ בהתפרצות יצרים שאפילו לא היה מודע לעוצמתם המצטברת, ובדרכו פוגע ומשחית – ומעורר בעתה בקרב הרביעי, שזוכר את סיפוריו של אביו על העולם שהשחית את דרכו ועל המבול שבא בעקבות ההשחתה.

גם נח, המתעורר משכרונו, מבחין בכך. מכל אישי התנ"ך המברכים את ילדיהם בברכת-צוואה (ולעתים גם מקללים אותם), הוא היחיד העושה זאת מתוך כעסו והתפכחותו. ניתן להבין את דבריו כבקשה מבניו, משנים מהם, שישתפו פעולה נגד השלישי; שיישוב הדעת והאסתטיקה ישתפו פעולה – ובפרשנות המסורתית ניתנת הבכורה כמובן ליישוב הדעת – ובכך ישעבדו את הייצריות המתפרצת. האם התכוון למחיקתה של היצריות? האם רמז שראוי להשתמש בה? והאם בכלל יש ערך לברכתו של אב זקן, שזמנו עבר, המדבר מתוך עולם שכבר איננו קיים עוד?

הבנים לא בדיוק קיימו את ציפיות אביהם. משם נפוצו על פני כל הארץ, וכל אחד מהם בנה עולם ותרבות, הושפע והשפיע, מי יותר ומי פחות; עדיין איננו יודעים, מכיוון שאת ההיסטוריה כותבים אלה שיודעים לכתוב, וימים עוד יגידו.

היו שפנו אל הבנייה. מבני על, ערים בשמים, מסע אל כוכבים; יצירות מפעימות בנות אלמוות (בינתיים); הוד והדר ויופי ועומק ומחשבה. היו ששבו אל הטבע והשתלבו בו, נענים לכוחותיו הקמאיים. והיה מי שהביט מהצד, הניד בראשו, וחרדה מילאה את ליבו. הנה הנה שוב עולם ישן מהיסוד מוקם, וכל קלקוליו עמו. אנה נוליך את נפשנו? כיצד נישא עיניים אל אבינו שבשמיים? והוא מכתף את תרמילו, ופונה שוב אל התיבה, לחזור ולהסתגר בתוכה, להתגונן מעולם חדש, לשקם עולם ישן.

אלא שהעולם הישן הזה, הוא עולמה של תיבה אחרת. תיבת נוח עצמה נותרה זנוחה על הר האררט, ומקומה נעלם, ורק דמותה המופשטת משמשת כמודל ומקבלת אידיאליזציה. ממקום ארעי לעת זעם היא הופכת בדמיונם של אחדים למקום שרק בו ניתן לבנות עולם מתוקן. ובעיניים עוינות הוא מסתכל באחיו לשעבר, המתרוצצים ובונים ומרחיבים גבולות בלי הרף, ובחשדנות הוא בוחן את תנועותיהם ומוצא בהן דופי, ובחשש ובפחד הוא צופה לבאות ומגבש דרכי לחימה ומניעה. אם לא בהם, לפחות כלפי עצמו.

*

בני"ש הייתי גם זקנתי. בדור שחלף מאז, דומה עלי שחלה התרחקות. בדרך הטבע, אדם חי את חייו ומגבש לו עולם והשקפה עליו ומסגרות ואורח חיים ואידיאולוגיה; אבל אותו מקור מים חיים, שממנו שאבתי ועדיין שואב עד היום, דומה עלי לעתים כאותה תיבה נעלמת. אינני יודע מה מייצרות הישיבות היום, והמבט מבחוץ לא תמיד מספיק. אבל לעתים נדמה לי שעל חלקם – לא כולם – משתלט החשש והפחד. לעתים נראה לי שחלקם – לא כולם – עוינים אותי ואת שכמותי, בשר מבשרם, ממייסדי הישיבות שהם עצמם לומדים בהן היום מפי דור חבריי. לפעמים אני חושב שחלקם – לא כולם – חוזרים אל התיבה שאיננה קיימת, וכדי לשחזר את העבר שאיננו הם משחזרים את כל רעותיו החולות: פחד מהחידוש, חשש מהרחבת הדעת, צייתנות ללא ביקורת, קידוש המסגרות ללא חשיבה על מטרת כל העסק הזה. חלקם – לא כולם – עסוקים בכיבוש היצר ואגב כך עוסקים בו ובגבולותיו ללא הרף, הרבה יותר מהראוי והרצוי והנכון, עד כדי חנק של כל עולמם כולו מעומס האנרגיות המושקעות שם. והצוהר של תיבתם נאטם והולך. ויש שאני מוצא את עצמי מול חלקם – לא מול כולם – ואין הם יותר בני שיח עבורי. אין לי עם מי לדבר. אנחנו כבר מזמן לא באותו המקום, עולמם איננו עולמי, ועולמם כלל איננו בעולם.

*

לפעמים אני חושד בנוח, שאחרי שאמר מה שאמר הגיף את כנף האוהל ולא יצא ממנו עוד לעולם, ומאז הוא יושב שם וכותב את ספר קוהלת. אבל כנגד כל נוח כזה, יש נוח אחר היושב וכותב את ספר משלי; ויש גם נוח נוסף, היושב וכותב את ספר שיר השירים. והמאור שבתורה, הגיוון שבמקרא, העולם ומלואו הגלום בקודש, עוד ישוב ויציף וישטוף ויגאל וירחיב גבולות, עוד תנוד לה המטוטלת חזרה במעלה הדורות, עוד נשוב ונדבר איש עם רעהו, "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה'".