יום ראשון, 11 באוגוסט 2019

איוב: הכל בראש

(מהדברים המותרים ללימוד בתשעה באב)


הכל בראש.

איוב מוצג בפתח הספר כאיש שהכל טוב לו. הכל עשר. בנים בנות – עשר. שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים – יחד עשרת אלפים; חמש מאות בקר וחמש מאות אתונות – אלף; הכל עשר. הכל מצויין, הכל סבבה. ובכל זאת כל ימיו מנקר בו החשש: הכל כל כך טוב, איך זה יתקלקל? הלא ברור שזה יתקלקל!





ויום אחד נערכת ישיבה. אלוהים שמרוצה ממעשה ידיו (איוב), והשטן שמסתובב בלי לומר דבר; אבל אז אלוהים מרים לו להנחתה – "השמת לבך על עבדי איוב"? בלשון הרשתות החברתיות, היינו שמים פה את ההשטאג "#מה". למה להתחיל איתו?

קשה להשתחרר מן הרושם שאין הישיבה הזו למעלה אלא שיקוף של נפשו של איוב, שהכל מסביב טוב, ובכל זאת הוא מחפש בכל פינה את השטן, במבט דואג – נכון שהכל בסדר? נכון שאפילו אתה לא מקלקל?

ובאמת, החיזיון הזה מעלה לנגד עינינו חיזיון דומה, במלכים א כב. אחאב ויהושפט יושבים, וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם, ואז חוזה הנביא מיכיהו בן ימלה חיזיון - רָאִיתִי אֶת יְהוָה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, ומתוכו ברור שצדקיה בן כנענה עם קרני הברזל הוא הוא רוח השקר. האם אין החיזיון של מיכיהו אלא שיקוף של המראה הגלוי לעין הצופה?

ובכן, השטן יוצא מראשו של איוב והופך לדמות ממשית, המקטרגת ומנסה ומביאה בסופו של דבר לאובדן הכל, בדיוק כפי שחשש איוב. הלא לכן בחר הכתוב לשים בראשו של איוב את החשש המופרך מכל, ברכת אלוהים, דוקא מתוך השפע והטוב וההודיה. ובפעם הבאה כשאנו עוברים שוב למעלה, השטן כבר משתדרג, כפי שהבחין הרמב"ם, ובמקום סתם "וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתֹכָם" כפי שהיה בסצנה השמימית הראשונה, כאן כתוב עליו "וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל ה'", כמו שכתוב על שאר המלאכים. וכדי להשלים את התמונה, מקבלת ברכת אלוהים עצמה גם היא דמות משלה, והאשה מופיעה על הבמה, כשהיא אומרת בצורה מפורשת – נו כבר, בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת. היא האשה, הוא השטן, הוא איוב בעצמו, שגם אלוהים שוכן בתוך ראשו ומנסה להגן עליו, אבל כדרכם של פרנואידים ופרפקציוניסטים קנאים – ויבואו מאבחנים ויתנו שם לתופעה – מרוב חשש ואובססיית שמירה על הקיים, הורס הכל.

*  *  *

מה נאבק שם בתוך נפשו של איוב?

לשם כך עלינו לחזור אל הספר, ולזכור שהוא חלק מספרות החכמה המקראית, שהיא עצמה חלק מספרות החכמה העולמית. ספרות החכמה מלאה המנונות לאלוהים, ובהם היא בדרך כלל מתארת עולם ומלואו, שמים וימים וכל אשר בהם, במטרה להאדיר את החכמה המתגלית בקיומו של העולם. הרבה מדברי הרעים לאיוב הם למעשה המנון שבח. וכך אנו מוצאים, לדוגמה גם את בלדד וגם את איוב מתארים את העולם: מרומים, ירח וכוכבים אצל בלדד – 

"הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו וְעַל מִי לֹא יָקוּם אוֹרֵהוּ וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל וְכוֹכָבִים לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו" (פרק כה); 

ואיוב, בלעג מתגרה, מראה כביכול לבלדד שאפילו בזה איננו מקצועי מספיק, ומוסיף ומונה את מה שמתחת למים, ואת העננים ותפקידיהם, והצפון על תהו והארץ על בלימה, ואת חוק המים ותכלית האור ועמודי השמים, מקנח במלחמות הבריאה הקדומות של האל המנצח עם רהב ונחש בריח, ומסיים ב"רעם גבורותיו":

 "עָרוֹם שְׁאוֹל נֶגְדּוֹ וְאֵין כְּסוּת לָאֲבַדּוֹן נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ הֶן אֵלֶּה קְצוֹת  דְּרָכָיו וּמַה שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע בּוֹ וְרַעַם  גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן" (פרק כו).

כמו כאן, גם בכל מחזורי הויכוח, במרכז הדיון עומדת דמותו של האל. בעוד הרעים מציגים את האל כאל החכמה, כפי שמוצג האל הבורא ברוב המיתוסים, מתעקש איוב להציג את האל כאל הכוח. לכן בלדד יבחר את חכמת השמים, ואיוב ילך לכיוון מלחמות הבריאה.

אלא מה, המסורת המקראית הישראלית עמעמה את מסורת מלחמות הבריאה. פרקי בראשית מביאים תמונה הרמונית לגמרי, ועל פיהם הבריאה נעשתה בחכמה, במאמר, ואפילו התנינים הגדולים במאמר נבראו ובמקומם נשארו. אין מלחמה בים, אין נחש גדול ומפלצתי.

אולם ישעיהו ("עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" – פרק נא ובעוד מקומות), וכמה פרקי תהלים, וכמובן גם איוב עצמו, שימרו בדבריהם הדי מסורות אחרות, ובהם פקד האל בחרבו הגדולה והקשה על לויתן נחש בריח, ועצר את הים בגערה ("רוגע הים" – "גוער הים" בסיכול אותיות), והרג את התנין אשר בים, ועוד ישוב יעשה כך בבוא הגאולה. הבריאה היה גם היה בה אלמנט של כוח, גם לפי מסורות שרווחו בישראל; אלא שספרות התורה לא גילתה בזה עניין. התורה מתרכזת בישראל ותולדות בריתו עם האלוהים, ולפיכך בהרמוניה העולמית. אולם כשמדברים על חזונות גאולה, הכרוכה בהכרח בשבירת הרע, דוגמת יציאת מצרים, מדברים על מנוסת הים; וכשמדברים על אחרית הימים, מדברים על הריגת המפלצות.

בעמי הקדם, שבהם אין חזון תיקון עולם ואין קו היסטורי ואין כלל עם בברית עם אל, גם אין תמונת בריאה הרמונית כלל. כל מיתולוגיות הבריאה המוכרות לנו הן סיפורי מאבקים ומלחמות אכזריות בין בעל לים ומות בכנען, בין מרדוך ואאה לבין אפסו ותיאמת בבבל הקדומה, בין אוזיריס לסת במצרים או בין כומרבי לאנו בחת. התמונות האלה מושרשות היטב בתחושותיהם של בני האדם בכל מקום, ואף בימינו אין יצירת אמנות שאין במרכזה עימות אלים בין יסודות.




*  *  *

אמנם הספר הזה, גם אם היתה בו מיתולוגיה של ממש, גוייר כהלכה. אין בו מיתולוגיה. אבל את תחושת הכוח העיוור, שלא לומר האלימות, שבניהול העולם, חש איוב היטב על בשרו, ומדגים אותה בדימויים מיתיים ממבחר ספרות העולם העתיק. והרעים המזועזעים, מהשלב הזה והלאה, אין להם עוד מה לומר. 

אבל הויכוח הזה איננו ויכוח תיאולוגי. הויכוח הזה כולו מתרחש בנפשו של איוב פנימה. איוב הוא אנחנו, הקורא; אנחנו הרוצים כל כך לחיות בהרמוניה, באמונה, עם עצמנו, עם הסביבה, עם המשפחה, עם אלוהים; אנחנו היודעים את כל הנוסחאות הנכונות, לנחם במילים את האחר, לשכנע את עצמנו בכל מה שלימדו אותנו.

אבל אנחנו חיים על סף התהום בנפשנו שלנו, פנימה, בתוכנו חבוי התנין, הרהב הממתין ורובץ לפתח. כל אחד מאיתנו הוא איוב, כל אחד מאיתנו חי על פי הכפירה, על פי התהום, שומע את הרעם העמום, ויודע שמתחת לשפיות המתקתקה והמחוייכת אולי מתחבא לו הטירוף, האימה, מפני מה שאנחנו עצמנו באמת, מפני מה שהעולם והאנושות וגם כל אחד מאיתנו יכול לחולל בהינתן התנאים המתאימים, מפני הר הגעש והאנרגיות העצומות החבויות בנפש האדם.

*  *  *

ובסופו של דבר, אומר אלוהים לאיוב, דיברת אלי נכונה. אכן יש לך כור גרעיני בנשמתך. אבל בשום אופן אל תוותר עליו.



אין תגובות: