יום שני, 13 באפריל 2015

על העיר ועל העזרות


(סיפור על דבר תורה והערה בעקבותיו, ועל שתי שבתות של אבלים)



בשבת האחרונה – פרשת שמיני – הוטל עלי לומר דבר תורה בבית הכנסת, לפני קריאת התורה. זה מה שאמרתי שם, בערך:

"לפני קרוב לעשרים שנה קרס הגשר שהוליך את משלחות הספורטאים לטקס פתיחת המכביה, והיו הרוגים. מארגני התחרות לא ידעו מה לעשות: חודשים של הכנות, מיליונים שהושקעו, תדמית האירוע והמדינה כולה על הכף, האם לעצור את החגיגה? ההחלטה היתה גדולה עליהם, ולמרבה המזל נכח בקהל האיש בעל המעמד הגבוה ביותר במדינה – הנשיא דאז, עזר וייצמן. סיפרו לו, והוא חתך: להמשיך.
על הדעת עולה כמובן מיד סיפור נדב ואביהו. חצי שנה של הכנות, הון ותרומות של כל העם, שיא המסע ממצרים ותכליתו, ולמעשה שיא ההיסטוריה של עם ישראל באותה העת, עמדו בפני קריסה. מה עושים? הפרשה מספרת שמשה מגיב מיד "הוא אשר דיבר ה'", כלומר אין כאן רמיזה אלוהית על הפסקת האירוע, ומורה לאהרון ולבניו להמשיך כרגיל, בסדרת ציוויים על הקרבנות. אבל אז הוא נתקל בשעיר החטאת שנשרף במקום להאכל, ומתפרץ על אהרן "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ... כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי?!" אהרן מגיב "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה?" והויכוח מסתיים, ולמעשה האירוע כולו נעצר בנקודה הזו. תשובתו של אהרון סיימה את החגיגה.
מה בעצם ענה אהרן למשה? רש"י, רמב"ן ועוד פרשנים הולכים בעקבות הגמרא, הרואה במשא ומתן בין משה ואהרון משא ומתן של הלכה. אבל פרשנים אחרים, ובהם אבן עזרא, ויותר ממנו רשב"ם, רואים בדברי אהרן אמירה רגשית: איך אפשר לאכול מהקרבן אחרי שקרה לי מה שקרה?
כלומר, לעינינו נפרשות שתי אפשרויות תגובה לאסון: האחת נצמדת לנהלים ולכללים ומבקשת בכל מחיר לשמור על המסגרת לבל יתמוטט הכל, לכפוף את הפרט אל הנצח, והשניה אומרת – שהנצח יחכה. קרה משהו, אי אפשר עכשיו.
הדבר מזכיר את הסיפור הידוע במסכת יומא (כ"ג ע"א) על שני הכהנים שרצו על כבש המזבח בניסיון להקדים ולהגיע להרמת הדשן, ובסוף המירוץ רצח אחד את חבירו, שם על כבש המזבח. שתי תגובות מתוארות בסיפור – ר' צדוק עומד על מעלות המקדש וקורא "על מי נביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות?" ומביא את כל העם לבכיה; ואז מגיע אבי ההרוג, ואומר "עדיין בני מפרפר ולא נטמאה הסכין". אבי ההרוג נצמד לכללים שמעניקים יציבות לעולמו שחרב עליו, כדי לספוג את אסונו, אבל ר' צדוק שובר את הכלים.
ובשבוע הקרוב נציין את יום השואה. כשהחליטה הכנסת לציין את היום בכ"ז בניסן, נשמעו מחאות: בניסן אין מספידים, ולכן גם אין לקבוע יום אבל לאומי בו. החברה החרדית עד היום הזה מסרבת להכיר ביום השואה, אבל דומה שניסן הוא רק תירוץ. ראשית, הלא מיד עם תום הפסח כולנו נוהגים מנהגי אבילות כאלה או אחרים בשל ספירת העומר; האם גם לקביעת יום זכרון לאומי לתלמידי רבי עקיבא היתה קמה התנגדות כזו? ושנית, לאחר השואה ביקשו כמה רבנים לקבוע יום צום לזכרה, והחזון איש התנגד באומרו שאין לנו כוח לגזור גזירות חדשות. ואכן, החברה החרדית אינה מציינת כלל את השואה, בשום דרך, מלבד מקומות ספורים שבהם מוסיפים קינה אחת בתשעה באב.
והנה אותה המחלוקת שוב. האם להיצמד לכללים, לא לחרוג בשום צורה, שמא יתמוטט הכל, או שבכל זאת יש מקום לרגש להתפרץ למרות המסגרת ההלכתית?
אינני יודע להכריע בזה. אלה גם אלה מרכיבים את האישיות השלמה של עם ישראל היום, אבל אם לא ניתן לרגש מקום במסגרת ההלכתית, סופו שהוא יפוצץ אותה מבפנים."

בכך סיימתי את דברי וירדתי מהדוכן. לאחר התפילה ניגש אלי אחד המתפללים ואמר לי: "קודם כל, זה יפה מאד אבל רש"י אומר אחרת". (אמרתי: הלא אני עצמי הבאתי את רש"י, אבל גם את ה"יש אומרים" אחרת!) המשיך האיש ואמר: "ושנית, אין ניגוד בין הרגש להלכה. אם יש ניגוד – זה קלקול!"

האיש הלך, ואני נזכרתי בשני סיפורים. את האחד סיפרה לנו אמא: ימים ספורים לאחר חתונתם של הורינו, בלב בודפשט המופצצת, בעצם ימי ההשמדה, נודע להם על שליחתם של סבי וסבתי, הורי אבי, בטרנספורט לתאי הגזים של בירקנאו (למעשה הטרנספורט נשלח שבוע לפני החתונה, בערב שבועות, והחופה נערכה ביום האחרון לשבעה. סיפור החתונה בקישור הזה). בשבת הם ישבו אל שולחן השבת, ואבי שר כמנהגו את זמירות השבת, שר ובכה, והדמעות זולגות על הניגונים מבית אבא ומהעיירה שאינם עוד.


נעליים על גדת הדנובה. לזכר יהודי בודפשט, שנורו אל תוך המים

את הסיפור הזה נשאנו שנים כסיפור מכונן. לימים, כשישבנו שבעה על אבינו, באה השבת, ואנו, האחים ואמא, נשארנו יחד בבית הורינו. בסעודת השבת שרנו כהרגלנו, ובהשראת אותו הסיפור, את זמירות השבת שלמדנו גם אנו בבית אבא. אבל אמא ישבה בצד ומחתה: איך אתם שרים ככה עכשיו? ניסינו להזכיר לה מה שהיא עצמה נהגה לספר לנו על השבת ההיא בבודפשט. אינני זוכר מה ענתה, אבל אחרי זה לשירה כבר לא היה טעם. למדנו שם שיעור חשוב, עד כמה צריך האדם להיזהר מלהיות שבוי בכלליו שלו.

ואני אומר: אם אדם אינו מסוגל לחוש לעיתים ניגוד בין הרגש להלכה – זהו באמת קלקול. 


12 תגובות:

Mikhael Igal Maimon אמר/ה...

איזה יופי. בדיוק השבת שמתי לב לראשונה לספור שעיר החטאת בפרשה. המילים "ויקצף משה" הבהירו לי שסמוך למותם של נדב ואביהוא היה עוד משבר והסתקרנתי. הסתקאנצי ולא מצאתי תשובה שישבה את דעתי וספקה אותי. והנה כמו שקורה לי לפעמים - אני חייב לציין זאת למרות קורטוב היהירות המתגנבת כאן - נענו לי משמים והראו לי את הפוסט שלך בפייסבוק שגם גירה אותי מספיק לפתוח את הקישור ולקרוא מה שכתבת כאן.

אכן ענית לי עם דברי אבן עזרא והרשב"ם על המומנט הרגשי שהיה פה. התוכל להרחיב מהפן המנוגד - ההלכתי?

חגי משגב אמר/ה...

המחלוקת ההלכתית היא טכנית: האם כהן "אונן", כלומר זה שמת לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה ועדיין לא נקבר, רשאי לאכול קודשים; והאם ניתן להקיש מהלכה בתחום של קדשי שעה (כלומר קרבנות אד-הוק, לצורך חנוכת המשכן) לתחום של קדשי דורות (כלומר קרבנות שכמוהן מקריבים גם בהזדמנויות אחרות. השאלה היתה האם הקרבן נפסל בשל פעולה אסורה שנעשתה בו, ומה דינו של אהרן ככהן גדול בדבר. כאמור, המחלוקת על פי זה היא מחלוקת הלכתית משפטנית טכנית, ודבר אין לה עם רגשות.

לקס יהושע אמר/ה...

אין ספק דבריו של חגי משגב מרשימים בחכמה ובשימת לב לדקויות. ואולם צר לי לומר לך חגי שעשית עוול עם קוראיך ועם הרשב"ם ועם אבן עזרא משום שסילפת את כוונתם.
הנה אני מצטט להלן את דבריהם ואתם יכולים לבדוק אותי ולעיין במקור במלואו בעצמכם-

רשב"ם: (ויקרא פרק י )

"...וכן אמר אהרן. למה קצפת על בני? הלא היום הזה הקריבו אני ובני קרבנותינו שנתחנכנו בהם לעבודה, ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולה ותקראנה אותי כאלה, והאיך אוכל חטאת של קדשי דורות ביום הזה שנתקלקלה ונתערבה שמחתינו, דוגמת: 'עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה'.

אבן עזרא:

"ותקראנה אותי כאלה - פירושו צרות או דאגות על מות הבנים, ובעבור זה לא יכולתי לאכול כל חטאת, רק אכלתי ממנה מה שייטב בעיני ה', והטעם מה שיוציאני לידי חובה...
ואכלתי חטאת - כאילו אמר, ואילו אכלתי חטאת...והטעם, כי הייתי אונן, ואין אונן אוכל חטאת, כטעם 'לא אכלתי באוני' (דבר' כו, יד).

כלומר,
הרשב"ם וגם אבן עזרא מפרשים את טיעונו של אהרון הכהן כקשירה הדוקה בין המצב הרגשי לבין ההלכה ולא כטיעון רגשי המנוגד להלכה. כלומר, המצב הרגשי, קובע את ההלכה, כפי הטענה של אהרון, שלה מסכים משה בסופו של דבר.
לפי הרשב"ם הדגש הוא על כך שבאותם קורבנות אשר אינם חובת היום המיוחדת, דהיינו בקודשי דורות, האכילה באנינות היא כעין תועבה בעיני ה' ככלה המזנה תחת חופתה. במילים אחרות, אכילה של קורבן כזה אסורה על פי ההלכה.
גם האבן עזרא מדגיש שאיסור האכילה באנינות לפי טענת אהרון הוא דווקא בקורבנות שאינם החובה המיוחדת של אותו יום מיוחד של חנוכת המזבח, והטעם לאיסור זה הוא טעם הלכתי הקשור לרגש האבלות והעולה מלשון "וידוי המעשרות" המופיע בפרשת כי תבא בספר דברים - "לא אכלתי באוני ממנו". כלומר, על פי ההלכה: "אין אונן אוכל חטאת" כדברי האבן עזרא.
לסיכום:
דווקא הפרשה הזאת היא דוגמה מופתית לשילוב שיש בתורת ישראל בין הציווי לשלוט ברגש ובין ציוויים לזרום עם הרגש.
שהרי, רגש הצער על מות הבנים לא מבחין בין בשר קורבנות השעה לבשר קודשי הדורות, ובכל זאת לצורך אכילת קודשי השעה חייבים היו אהרון ובניו הנותרים לכפות את רגש האבלות. וכשהגיעו לאכילת קודשי הדורות היה עליהם, על פי ההלכה, לזרום עם הרגש, שכן "אונן אסור באכילת חטאת".
דוגמאות של ציוויים על שליטה ברגש - ידועות - מצוות האהבה לה' לרעך לגר. מצוות לא תנאף , לא תחמוד, ובכלל רוב מצוות הלא תעשה הן כפיית היצר. לעומת זאת מצוות ש"זורמות" עם הרגש פחות ידועות. אחת הזכרנו "לא אכלתי באוני ממנו". אחרת קרובה לה היא מצוות הבאת ביכורים שמחייבת במלואה רק בזמן השמחה של האסיף, כלומר משבועות ועד חג הסוכות.
והאמת והשלום אהבו.

חגי משגב אמר/ה...

לגבי אבן עזרא אני מסכים שבסופו של דבר הוא חוזר לטרמינולוגיה ההלכתית, ולכן אמרתי "ויותר ממנו רשב"ם", שאיננו נוקט טרמינולוגיה הלכתית, אלא רק רומז לרש"י במילים "קדשי דורות". ברור שרשב"ם (ולעשה גם ראב"ע) מדגיש את הצד הרגשי, שהביא את אהרון למסקנה - אינטואיטיבית! - שההלכה שאותה דורש משה לא חלה כאן, מפני שרגשית אי אפשר, בעוד רש"י נותר כל הזמן רק בתחומי המשא ומתן ההלכתי. בסופו של דבר אמנם הצדק ההלכתי הוא עם אהרון, אבל בעקבות תחושותיו, וזה העיקר. זה עניינה של התורה, שכל מה שנאמר בה בסופו של דבר הוא התורה וההלכה. אבל מה שהוביל את אהרן לאי האכילה לא היה נימוק הלכתי שכך למד, אלא התנגדות פנימית למצוותו של משה. לא ראיתי לנכון להאריך בעניין בגוף הרשומה.

חגי משגב אמר/ה...

ועוד: ממשפטו האחרון של הרמב"ן בפירושו, "ומשא ומתן של הלכה היה", אני למד שהרמב"ן בהחלט הכיר באפשרות שניתן להבין את דברי אהרון כרגשיים, ונגד זה הוא יוצא. אני מניח שדברי ראב"ע ורשב"ם היו לנגד עיניו, אבל הוא סבר כרש"י.

חיים לחמיש אמר/ה...

תודה חגי על הדברים. זה החזיר אותי לשבת בה ישבתי שבעה על אמי ז"ל, שביום העצמאות יעברו שבע שנים לפטירתה. ישבנו תשעה אחים ואחיות עם אחיותיה ואחיה של אמי, ובשבת בזמן הארוחה התחלתי לשיר [ושניים או שלושה הצטרפו אלי] זמירות שבת שידעתי שאמי ז"ל מאד אהבה אותם ולא עברה שבת מבלי שהיא תשיר אותם, למרות שהיתה גרה לבדה. ראיתי שפעולה זאת גרמה לאי נוחות אצל כמה מאחיותי שאמרו 'איך אפשר לשיר עכשיו' - והפסקנו את השירה. למרות שלא היתה אוירת נכאים בשבת, בכל זאת כנראה שלשיר היה יותר מדי מבחינה רגשית.

לקס יהושע אמר/ה...

חגי, צר לי לראות שגם את הרמב"ן אתה גורר למקום שהוא לא התכוון כלל להימצא בו. הנה דבריו:
"...ואני תמה, שהרי קודם האנינות נעשו כל הקרבנות, דכתיב: 'וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים', ואחר כן נכנסו לאהל מועד והתפללו, ואח"כ ירדה האש לקרבנות, ואז הקטירו נדב ואביהוא קטרת זו."

כלומר - האנינות התחילה בכלל אחרי הקרבת הקורבנות, ואם כן לא היה מקום לחששו של משה שמא פסלו את החטאת כשהקריבוהו באנינות, כאמור בפרשנותו של רש"י על יסוד הגמרא בזבחים.

לישוב קושיה זו על רש"י אומר הרמב"ן:

"...ושמא לא היה משה רואה את מעשיהם, וחשש שמא מצאו דם השעיר הזה שלא נזרק עדיין וזרקוהו. ואהרן אמר לו, הלא הזריקה שלי היא וכשנזרקה מידי נזרקה ולא נפסלה באנינות."

כלומר - אהרון עונה למשה: אני זרקתי את דם החטאת שהרי אני כהן גדול הרשאי להקריב אונן, לכן לא נפסלה החטאת.
אלא שכאן עולה מאליה השאלה למה לא אמר אהרון למשה בפשטות דברים כהוויתם - שהאנינות החלה לאחר ההקרבה ולא היה שום חשש הלכתי.
על כך עונה הרמב"ן: "ומשא ומתן של הלכה היה"
כלומר, זה היה רק משא ומתן הלכתי, עקרוני ותיאורטי בלבד, "אבל" - בפועל באמת - "לא נעשה בהן דבר באנינות כלל".

לתרץ בעייתיות זו בפירוש שהוא מציע לפרשנותו של רש"י היתה כוונת הרמב"ן, והוא לא בא בשום פנים ואופן לשלול בדבריו אלו שום גישה פרשנית אחרת.

חגי משגב אמר/ה...

אני לא גורר את הרמב"ן. כל המאמץ של הרמב"ן, קושייתו וגם תירוצו, מטרתם להשאיר את הויכוח רק בתחומי ההלכה, כפי שאתה עצמך אומר. משמע שאפשר היה להבין אחרת.

לקס יהושע אמר/ה...

שוב חגי, אתה משום מה מתעקש להציג את דברי הרמב"ן כאילו אין כל עניינם אלא לאפוקי מגישה פרשנית נסתרת אחרת הלא היא הגישה החביבה עליך.
אך לא היא, עניינו של הרמב"ן בקטע הנדון היה להסביר את פרשנות רש"י על פי הגמרא בזבחים ותו לא. לא הרמב"ן ולא האבן עזרא ואף לא הרשב"ם העלו ולו לרגע על דעתם שהמשא ומתן בין אהרון למשה חרג מהתחום ההלכתי.
הרעיון הפרשני שאתה מעלה הוא מעניין מאד ויפה, אבל אתה צריך לומר אותו בשם עצמך בלבד.

חגי משגב אמר/ה...

אני אנסה לסכם: אין חולק על כך שהרטוריקה היא רגשית, ושהתוצאה היא הלכתית. השאלה היא האם ההרגשה מהווה רק מסמן, שבעזרתו מאפיינים את המציאות כדי שנוכל להחיל עליה קטגוריה הלכתית מתאימה מוכנה מראש, או שההרגשה קובעת מהי המציאות ויוצרת קטגוריה הלכתית מתאימה. לכאורה אין נפק"מ בין התיאורים. בכל מקרה התוצאה היא הלכה. כשתוס' אומרים שנשינו חשובות ולכן הן יכולות להסב בפני הבעל, האם הם מאפיינים ומסמנים או רואים מציאות חדשה? כשרב מתרגש למראה אלמנה ענייה ומתיר לה את העוף, הרגש הוא המקור להלכה או הוא מראה לו מה הקטגוריה המתאימה במקרה הזה? כאמור, לכאורה אין הבדל. אבל בכל זאת, החזו"א שאינו מאמין כלל במוסר האנושי כמקור נורמטיבי, הוא גם זה שיאמר שאין ליצור יום צום לזכר השואה, כי אלפיים שנות התורה נגמרו ואין בידינו לחדש גזירות, ואילו המאמינים במוסר אנושי (אין צורך לפרט מי הם) נטייתם הטבעית כן תהיה לחדש ימים, כדוגמת יום העצמאות. כשרב אומר ש"ראיתי את דמעת העשוקים" ולכן הוא מתאמץ למצוא היתר לעגונה, מה הוא אומר? שההתרגשות שלו רק מראה לו איזו קטגוריה מתאימה למצב, או שבאמת הרחמים הם הם מקור ההלכה שיש להקל? לכן הרטוריקה שנוקטים בה הפרשנים אינה רק התבטאות. רשב"ם מדבר על צערו של אהרן, ורואה בזה הצדקה להחלטתו ההלכתית. אין מחלוקת מעשית בינו לבין סבו, אבל רש"י כלל לא מכניס את הרגש כשיקול, אלא רק את מצבו של אהרן – אונן או לא.
אולי התיאור הזה קצת בריסקאי, אבל נראה לי שהוא משקף את הגישות.
ועוד הערה אישית בסוף: מבין שנינו, אתה זה שמשתמש בביטויים רגשיים - "צר לי", "אתה עושה עוול" וכו'. הנה אתה מגייס רטוריקה רגשית כדי להוכיח את דבריך ולתת להם עצמה.
לעניין הרמב"ן: כשהוא מקשה את קושייתו, למה מובילה הקושיה? אילו לא היה מוצא לה תירוץ, מה זה היה אומר? האם לא שדבריו של אהרן כלל לא נאמרו ברמה ההלכתית? וכשהוא מתרץ את דברי רש"י, הוא מחזיר את הויכוח לפסים של מו"מ הלכתי ולא יותר.

לקס יהושע אמר/ה...

חגי, תודה על סבלנותך והשתדלותך לענות ולהסביר את עמדתך.
סלח לי על שאני נוטל גם לעצמי את הרשות לסכם אחר סיכומך, ואסביר מדוע אני נדרש לכך.
השתדלתי בכל דברי כאן להדגיש שלא לחלוק על הרעיון שלך באתי.
מה שהניע אותי, לכתחילה, להגיב על דבריך היתה העובדה ש"גייסת" את הרשב"ם והאבן עזרא לתמוך ברעיון הפרשני שלך - מה שנראה בעיני טעות ומתוך כך עוול לאותם פרשנים והטעייה אפשרית של הקוראים.
בהמשך הבאת את דברי הרמב"ן כראיה להימצאותה של כעין אסכולה פרשנית המתאימה לרעיון שלך. גם כאן לא יכולתי להישאר אדיש בראותי שאתה מנתח באופן מוטעה את דבריו ומדביק לו כוונה שלא היתה לו.
והנה שוב בסיכום דבריך, אתה עושה עוול לדעתי לגדול תורה נוסף, לחזון איש. אתה משכיב אותו על ספת הפסיכיאטר שלך וקובע בנחרצות שהכרעתו שלא לקבוע יום תענית לזיכרון קדושי השואה נובעת מהשתייכותו לקבוצת הקליריקלים ערלי הלב שלא קשובים לשוועת העשוקים ובשורה אחת איתו גם שמת את רש"י. ושוב אתה עורך בלי בסיס ראוי, הצגת דברים שעושה עוול עם הדמויות שאתה מתייחס אליהם.
וכי לא הזהירונו חז"ל: חכמים הזהרו בדבריכם שמא יצא מהם דבר טעות וכו'?!
אבל מבלי שתתכוון לכך עוד עלולים ללמוד מדבריך שאם אמא נכמר ליבה על בנה והיא באה בוכיה לרב כדי שיתיר לה לוותר על מילתו יהיה על הרב החמלן למצוא לה היתר הילכתי להימנע מניתוח המילה.
שהרי אתה מותח קו שרירותי וגס המפריד בין אלה שאוטמים את ליבם לרגש ולמוסר האנושי וחורצים את אופי הנהגתם ואת מגמתם הוראותיהם במין עריצות הלכתית הנוטלת מהרגש ומן המוסר האנושי כל משמעות. ומנגד אתה מציב את אסכולת האנשים (שכולם יודעים מי הם) שהמוסר האנושי הוא מקור משמעותי המנחה את הנהגתם גם כאשר הוא מתנגש עם ההלכה.
זו בדיוק התמונה העולה מדבריך גם אם לא ניסחת אותם בצורה הזאת.
אבל הרי צריך להיות ברור לכל מאמין בתורת ישראל שהתורה שלנו כתורת האיזונים העדינים, היא תורה המאזנת בציוויה בין הצורך להישמע לרגש ולמוסר האנושי הטבעי, ובין הצורך לעיתים לכבוש אותו. ומקרה שאול שאיבד את המלוכה בגלל שנכנע לחמלתו וחמלת העם על אגג יוכיח. מקרה זה הוא דוגמה אחת מיני רבות, לעיל כבר התייחסתי לחלקן, אך לא באתי להאריך בעניין אלא רק לבקש את האמת בדברי גדולי ישראל מבלי להעמיס עליהם כוונה ותוכן בהעדר יסוד איתן לכך.

חגי משגב אמר/ה...

אם מדובר בלעשות קריקטורה ממה שאמרתי, אני לא במשחק. לא דיברתי על רבנים ערלי לב (מדוע הבאת את הדימוי הזה רק כשהזכרתי את החזון איש?). לא עלה על דעתי שיש לפסוק הלכה לא בשפה ההלכתית ומתוך מקורות הלכתיים, ואיש אינו מעלה על דעתו להתיר את האסור. אבל מדבריך עולה כאילו לכל מציאות יש הגדרה הלכתית אחת ויחידה שחלה עליה, ואין הבדלי השקפות עולם, ואין הבדלי תפיסה לגבי מבנה ההלכה עצמה, וכל רב שרק יחשוב טוב יגע לאותה מסקנה, והכל חלק והכל מושלם. וכאילו למבנה אישיותו של הרב אין שום מקום במכלול השלם של תפיסת עולמו ההלכתית. וכאילו החזון איש לא התנגד למוסר האנושי כמקור נורמטיבי (באגרותיו וגם ב"אמונה ובטחון", בכמה וכמה מקומות), וכאילו אין בעניין מחלוקת עקרונית בין אסכולות, וכאילו אין בכלל אסכולות. הלא כל מי שעיניו בראשו רואה את הדברים, ויכול לזהות הבדלי גישות, שנעוצים בין השאר גם במקום שהפוסק מייחס לאדם ולהרגשותיו (שכפי שכתבת נכון מהווים בעצמם שיקול הלכתי נפוץ). ולכן ההבדל בין הדרך שרשב"ם מתאר לבין הדרך שרש"י מתאר כיצד הגיעו אהרון ומשה להסכמה הלכתית, בהחלט מעידה על אותה מחלוקת עצמה. כתבתי בסוף דברי שאינני מכריע במחלוקת הזו, מפני שבאמת ובתמים אני מאמין שאין להכריע בה. כשלעצמי בתוך ביתי אני שמרן דתי, אולי דווקא מפני שאני יודע להיכן לבי נוטה.