יום חמישי, 15 בינואר 2015

וארא: אף מילה על פוליטיקה



סדר הפרשיות הנקראות בציבור מונע מאיתנו לעיתים לראות רצף. תחילת הפרשה הזו, "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם", היא תשובה ישירה ורצופה על טענת משה בסוף הפרשה הקודמת "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". אנו, הקוראים כל שנה, יודעים כבר מתחילת הסיפור שהמכות בוא יבואו, אבל משה איננו יודע; הבטחת ה' להכות את פרעה היתה כללית, והיתה כרוכה בציווי לדבר אל פרעה שאותו ביצע משה במלואו, והמכות אינן, ובמקומן יש החרפה בשעבוד.

תשובת ה' היא שאמנם יש תכניות לטווח ארוך, והגאולה אמנם מובטחת, אבל התשובה הישירה לשאלתך, משה, היא שעכשיו דברים יתחילו לזוז. ואנו, הקוראים בכל שנה, איננו מתעכבים לשאול, ומה היה קורה אילו משה לא היה חוזר אל ה' בטרוניה? האם הגאולה היתה מתעכבת עוד? האם ה' חיכה לתלונה הזו? האם שינה כביכול את תכניותיו בעקבות השאלה? הדברים הלא אינם רחוקים מהדעת. בעתיד הלא רחוק יחזור משה ויערער פעם אחר פעם על גזר דינו של ה', ובדרך כלל יזכה בדין.

כך או כך, הנושא הוא המתח בין הראיה ארוכת הטווח לראיה קצרת הטווח; בין הראיה האנושית הרואה מעשים ותוצאות, לבין הראיה האלוהית הרואה תהליכים היסטוריים. למעשה, כמעט כל המקרא עוסק בשאלה הזו עצמה, והיא אינה באה אל פתרונה. מיהו הצודק? האם על האדם לקוות ולהאמין ולא לערער, או להיפך, תפקידו הוא לערער וכביכול להזכיר לקב"ה, שיש גם נקודת מבט אנושית המחכה לגאולתה כאן ועכשיו?



*

שני ספרים יש במקרא, המתארים למעשה היסטוריה אחת. הן ספר מלכים והן ספר דברי הימים מספרים את סיפור ממלכות ישראל, מהקמתן ועד חורבנן. הבדלים רבים יש בין שני הספרים: זה רואה בממלכת ישראל הצפונית חלק דומיננטי מעם ישראל ואולי אף הממשיכה הלגיטימית של ממלכת שלמה, וזה מתעלם ממנה כמעט לחלוטין; זה מציב במרכז סיפוריו את הנביאים, וזה את המקדש; זה כוללני וזה פרטני; ועוד רבים אחרים.

לענייננו, חשוב הבדל אחד: ספר מלכים מודד את גיבוריו בקנה מידה ארוך טווח. מלך שמלך שנתיים ומלך שמלך ארבעים שנה יזכו בו לאותה צורת התייחסות שופטת – עשה הרע או לא עשה הרע בעיני ה'. ציון אחד על כל התקופה, בין ארוכה ובין קצרה. לצד הכרוניקה המספרית – כמה שנים מלך, בן כמה היה, מי אביו ומי אמו – יש סיפור אחד, ארוך או קצר, שבמרכזו נביא, והוא הוא זה שמאפיין את ימיו של המלך הזה. וכל התיאור הזה מוביל אותנו במסלול הדרדרות ארוך ובלתי נמנע, אל החורבן. בחורבן מסתיים הספר, והרמת הראש היחידה שיש בסופו היא של המלך הגולה, יהויכין. במפורש אומר הספר, כי החורבן נגזר בגלל חטאות מנשה, "יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו, לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם וִיהוּדָה" (מל"ב ב כא). החשבון הוא חשבון ארוך טווח.

לעומתו, ספר דברי הימים פורס את דברי כל מלך לפרוסות. בשלוש השנים הראשונות היה טוב, ועל כן הצליח; אחר כך הרע שנתיים, ועל כן נכשל; שוב חזר בתשובה, ושוב האיר לו המצב פנים, וכן הלאה. טווח ההערכה קצר, ובעקבות זאת סקירת ימי כל מלך ארוכה הרבה יותר. אף מנשה עצמו, זוכה לחמישים וחמש שנות מלוכה בזכות, מכיון שחזר בתשובה (דבר שספר מלכים כמובן לא מתעניין בו, מכיון שזה לא משרת את המטרה ארוכת הטווח שאותה הציג). וכמובן, לא עוונותיו הביאו את החורבן, אלא עוונות המלך שמלך באותו הזמן של החורבן, הלא הוא צדקיהו.

שתי הראיות האלה, ארוכת הטווח וקצרת הטווח, מרכיבות יחדיו את המבט המקראי על ההיסטוריה ועל אלוהים ואדם. אבל להבדל הזה יש תוצאה מעניינת נוספת: בעוד ספר מלכים, ארוך הטווח, מסיים בחורבן ובתקוות עניים של מלך גולה המקבל את הקצבתו בכלא, דווקא ספר דברי הימים, קצר הטווח, הוא זה שיכול להציג את החורבן כאירוע מקומי. שום דבר אינו בעל חשיבות קוסמית. הכל משתנה, הכל ניתן להשבון. בפרק אחד קצר מתואר החורבן (שלא כבספר מלכים, ששם הוא שיאו של כל הספר כולו), ובאותו הפרק עצמו, לאחר שבעים שנה קצרות למדי, חוזר המקדש ונבנה ברישיון כורש.

*

וכך, דווקא הפרספקטיבה הקצרה והאנושית, היא המאפשרת לראות בסופו של דבר את הגאולה בקצה המנהרה, מכיון שהכל עובר, והכל זמני, והכל משתנה. קנה המידה האנושי להערכת העולם, מסתבר, עומד בצד קנה המידה האלוהי כשווה מול שווה, ולעתים דווקא הוא זה שנותן את התקווה לעתיד טוב יותר ואף לגאולה.


2 comments:

עברי אמר/ה...

ראשית, כל הכבוד על הבלוג וישר כח. הגעתי לבלוג לאחר שנוכחתי לדעת שמלבד הסרטון המרתק ביו-טיוב "בין ארכאולוגיה למקרא" גם כתבת ל-929.

לעניינו.
לספר מלכים אג'נדה תיאולוגית המשתקפת בשיפוט של כל מלך: האם עשה הרע בעיני ה' ועד כמה (למשל, "רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ" ליהורם)
אלא שלא תמיד השיפוט התיאולוגי מסתדר בהתאמה המתבקשת לתמונה ההיסטורית ואז נמצא התירוץ או החשבון להסבר הפער.
הדבר בולט במיוחד במקרה של יאשיהו שהוא מבין המלכים הבודדים עליו נאמר שעשה הישר בעיני ה'. למותו המפתיע נמצא ההסבר הבא "אַךְ לֹא-שָׁב ה', מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר-חָרָה אַפּוֹ, בִּיהוּדָה--עַל, כָּל-הַכְּעָסִים, אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ, מְנַשֶּׁה" (מלכים ב' כ"ג, 26) חשבונאות שנראית דחוקה מאוד, בעיקר לאחר דברי השבח הרבים על יאשיהו אֲשֶׁר-שָׁב אֶל-ה' בְּכָל-לְבָבוֹ וּבְכָל-נַפְשׁוֹ וּבְכָל-מְאֹדוֹ--כְּכֹל, תּוֹרַת מֹשֶׁה; וְאַחֲרָיו, לֹא-קָם כָּמֹהוּ ׁ(מלכים ב' כ"ג, 25)


חגי משגב אמר/ה...

הפוך. השיפוט של כל מלך קיים רק בדברי הימים, ושם החשבונאות היא אחרת - יאשיהו חטא בעצם העליה למגידו, ולכן נהרג. במלכים אין שיפוט של כל מלך לעצמו. זה כל העניין. אין ציפיה שהגמול יהיה בהתאם למעשיו. הציון שנותן ספר מלכים לכל מלך מטעה אותך לומר שהוא חושב כמו דברי הימים, ולא היא. במלכים יש חשבון מצטבר ולא פרטני. הספר לא טורח להסביר כיצד מנשה, הרשע שבמלכים, מלך זמן ארוך יותר מכולם, בעוד דה"י מחזיר אותו בתשובה לצורך זה.