יום חמישי, 21 בינואר 2016

בשלח: הצעקה שהלכה לאיבוד



אין למשה מאה ימים של חסד. בקושי שבוע יש לו, וכבר הוא מוצא עצמו וגבו אל הקיר. נכון יותר, אל הים, ופרעה הקריב. ומכל עבר הצעקות: קולות הקרב של חיל פרעה וסוסיו ופרשיו, קולות האימה של בני ישראל, וקולות המרי של חלקם, שמתחילים להישמע פה ולא עתידים להיפסק לגמרי עד בואם אל הארץ. מאחור קול מים רבים של הים, שאיננו מותיר להם מוצא; ולפניהם המדבר השותק, ופחד המוות במדבר.

המקרא מוסר לנו חלק מכל בליל הרעשים האלה:

וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'.  וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?  הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם! כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.

והרמב"ן מזהה את הבליל ואת המהומה במשפטים הלא עקביים הללו: "כי היו כתות; והכתוב יספר כל מה שעשו כולם. אמר, כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם... "

ובכן, פרעה וחילו בפיקוד אחיד מצד אחד. הים גם הוא אחד מהצד השני. וביניהם מחנה גדול ומתפרק, שברגע המכריע מאבד את עשתונותיו ועוד מעט ותתחיל ריצת בהלה לכל עבר ותאבד השליטה לגמרי. מה עושים?

המקרא מדווח על נאום הרגעה של משה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם. כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם - לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.  ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.

איננו יודעים מה היתה השפעת הדברים על העם (ואיך בכלל שמעו כולם את דבריו? האם היתה מערכת תקשורת יעילה דרך הזקנים והשוטרים, שם במהומת האלוהים המתפתחת על החוף? האם הוא מוצא את הזמן לעלות על צוק ולצעוק, הוא כבד הפה והלשון, דברים שצריך לומר במיידית, ללא הכנה, ללא נבואה?). אבל הפסוק הבא מפתיע:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ...

מה פשר השאלה הזו, מה תצעק אלי? מי צועק? היכן נאמר שמשה צועק? ואילו היה צועק אל ה', האם היה בזה דבר רע? מדוע מתחיל ה' את דבריו במשהו שנשמע כנזיפה? זה הזמן?

*

וממרחק של למעלה מאלפים שנה, פורצת מהומה בין מפרשי המקרא, המנסים למצוא בין פסקאות הפרשה את הצעקה שהלכה לאיבוד, ומה פשר הפער המתגלע פתאום בין ה' לשליחו.

רש"י, שכדרכו מסרב לראות דופי באישי המקרא, מציג את הצעקה כדבר מתבקש ונכון, ואת התשובה כהערה מחנכת:

"מה תצעק אלי - למדנו שהי' משה עומד ומתפלל; אמר לו הקב"ה: לא עת עתה להאריך בתפלה, שישראל נתונין בצרה. דבר אחר, מה תצעק אלי - עלי הדבר תלוי ולא עליך". 

משה אכן פנה בתפילה. אמנם אין התפילה נזכרת בכתובים, אבל כך ראוי לו למנהיג שיעשה, אלא שהקב"ה מלמד אותו הלכות תחנונים. בפירושו השני מעלה רש"י את משה עוד יותר: הוא לקח על עצמו אחריות שאיננו צריך לקחת. "עלי הדבר תלוי ולא עליך", התפילה במקרה הזה איננה נחוצה. ודוק: לא מיותרת, לא מוטעית. היא תגובה נכונה, אבל המינון והתזמון מחייבים לקצר.

מדוע אין התפילה נזכרת רש"י איננו מסביר. האם מפני שהיא מובנת מאליה? אולי, אבל דעתו של אבן עזרא לא נחה בזה, ולדעתו, מה שלא כתוב לא היה, ומשה באמת לא צעק. ובכל זאת פונה אליו ה' במשפט הזה, אלא שלא אליו הכוונה:

"כי משה כנגד כל ישראל שהיו צועקים לו, כמו שאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'".

ההערה או הנזיפה אינה מופנית כלפי משה. הוא באמת לא צעק. ישראל צעקו, אבל ה' רואה בו את הנציג, ולכן אליו מופנים הדברים. התגובה הנכונה היא איפוא באמת לא צעקה אלא פעולה; אבל אגב כך לימד אותנו ראב"ע כי המנהיג מייצג את העם על חולשותיו, וכשהעם צועק – כאילו המנהיג צועק. את ההוראות הוא יקבל לא כאדם נפרד, אלא כנציג העם.

רמב"ן, כדרכו, מקבל את הפתרון הטכני של ראב"ע ומשלב אותו עם הפתרון המהותי של רש"י, אבל לוקח את הדברים לכיוון הפוך:

"ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) שהיה משה צועק ומתפלל; והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה. ואף על פי שאמר לו השם "ואכבדה בפרעה", הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים, והשונא רודף ומשיג. והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר. וזה טעם "מה תצעק אלי", שהיית צריך לשאול מה תעשה, ואין לך צורך לצעוק; כי כבר הודעתיך "ואכבדה בפרעה". ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל".

כלומר: משה אכן צעק, כדברי רש"י. הצעקה לא נכתבה כי הוא כלול בישראל, כדברי ראב"ע. אבל הנזיפה היא אכן נזיפה, הצעקה איננה במקומה, הלא כבר הודעתיך.

שלש הדעות האלה למעשה מציגות שלשה דגמי מנהיגות, או שלש השקפות על המנהיגות הראויה: רש"י מעלה על נס את המנהיג המתפלל. כך ראוי לעשות: תמיד לפנות כלפי מעלה, ולהניח לה' לעשות את עבודתו. המנהיג צריך להבליט את התלות בה', לא העצמאות היא תכונתו הראויה אלא להיפך. אבן עזרא מדגיש, מצדו, את הזהות המוחלטת בין המנהיג לעם. יעשה או לא יעשה, מעשיו של העם הם מעשי המנהיג. הוא לא יוכל לבוא ולומר שאיננו איתם, שהוא במקום אחר, שהוא ממקומו יורה להם את הדרך הנכונה. תרצה או לא תרצה, שם מקומך. ורמב"ן מצדד במנהיגות תכליתית, שיודעת מה לעשות, או לפחות מה לבקש.

ופירוש אחד מפתיע, מציע ר' עובדיה ספורנו תוך השלמת פערים, כדרכו הפרשנית:

"אמנם, צעקת משה לא היתה מיראת פרעה וחילו, כי כבר הגיד לישראל את מפלת המצרים ומיתתם באמרו "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ה' יילחם לכם".  אבל היתה צעקתו על שרי ישראל, שהעיזו פניהם באמרם : "המבלי אין קברים", וחשב בשביל זה שלא ישמעו לו להיכנס בים. לפיכך אמר לו "מה תצעק אליי כזה? כי אמנם אתה חושד בכשרים!" "דבר אל בני ישראל וייסעו" - ולא ימרו את פיך."

ספורנו מזהה פה משבר מנהיגות ונזיפה של ממש. משה לא איבד את בטחונו אלא את אמונו בעם, והוא חושש שבאמת לא יינצלו, וה' נוזף בו על שחשד בכשרים, ומבטיח לו שלא ימרו את פיו.

*

מבחנו הראשון של משה מציג לפנינו, לפי זה, מספר דרכים שבכולם ילך משה בהזדמנויות שונות; וכל פירוש מציג את הדגם הרצוי (או המצוי) לפי דעת הפרשן.

אבל הכתובים עצמם אינם מקלים עלינו את המלאכה. בין אם כך ובין אך כך, הצעקה, אם היתה, אינה זוכה לביטוי. ובין דברי משה לדברי ה' יוצר המקרא פער של שתיקה, של חלל, של פיסקה פתוחה, שמותירה אצל הקורא רושם שמשהו נסתר כאן מן העין, אותו משהו ששלח את הפרשנים השונים לחפש בפסוקים עצמם מה באמת אירע. אלא שהפסוקים עצמם מתעקשים לא לומר מה אירע. כביכול, דברי משה אל העם נבלעים במהומת הקולות ורוחות המלחמה, ושוקעים אל הרווח שבין שתי הפסקאות; ומן העבר השני של הרווח אנו מזהים את דברי ה', והם עונים על מה שלא נאמר, על מה שנצעק בשתיקה, ומנותקים ממה שנכתב לפני כן.

בערפל שבין שתי הפיסקאות, עומד משה. זה עתה עמד מול העם ונשא את דבריו, תוך שהוא מנסה להתגבר על הרעש, והוא אומר מילים של ביטחון, של אמונה, אבל משירד מן הפודיום, השתרר הערפל גם בנפשו, והפיסקה חתכה את דבריו אל עצמו. כשהוא איננו מול המיקרופונים ומול המצלמות, יורדת עליו עייפות גדולה. מה עושים? מול העם אמרתי דברים אמיצים מאד, אבל באמת מה יהיה? והאם באמת העם ראוי לכך? וכיצד תיכבד בפרעה, כשהוא כבר ממש כאן והים רוגש עלינו לבולענו? שם, מול העם, מצאתי את המילים הנכונות לומר, ואולי הרגעתי מישהו, ואולי את עצמי ניסיתי להרגיע; אבל כאן, מול נפשי, מול אלוהי, מי אני ומה אני? מה יש לי באמת להבטיח?




הדברים האלה נאמרים בשתיקה, בינו לבין עצמו, באימה, בפער מודע בינו לבין תדמיתו, בתהום שבין הבטחותיו לבין אי יכולתו לעמוד בהן. והאלם הזה, שנבלע בין שתי הפיסקאות, עולה בצעקה השמימה. ומן השמים, מנפשו של משה, ממעמקי התהום הרוגש בגלי הים ומנשמת המנהיג שכורע תחת נטל העול למרות חזות הביטחון המשודרת כלפי חוץ, מתוך השתקפות החוץ והפנים הזו, עונה האלוהים: "מה תצעק אלי".

עד סוף ימיו לא יידע משה האם ה' קיבל את צעקתו וענה עליה, או שמא לא היתה דעתו נוחה מזה. הוא עוד ישוב ויצעק, ישוב וייפול על פניו, יזרוק את המפתחות על השולחן, ודורות על דורות של קוראים, לומדים ופרשנים יתווכחו ביניהם האם הפגין מנהיגות או חולשה, האם היו בדבריו חוסר אמונה או להיפך, יושר וכנות עם אלוהיו, האם זו דוגמה למה שצריך לעשות או למה שלא צריך לעשות. המקרא איננו מקל עלינו בזה: הוא איננו שופט. הוא פורס את מניפת התגובות המנהיגויות, ומותיר לכולם מקום, ולא תמיד מבטיח הצלחה.
ועד היום הזה, כשהמנהיג ירד מן הפודיום וייכנס לחדרו ויעמוד מול הראי, יראה לנגד עיניו עינים טרוטות, לב מפרפר, מילים גדולות מדי שנאמרו ואולי אין להן כיסוי, חשש ודאגה. ומעל הראי יעמדו מולו רש"י, אבן עזרא ורמב"ן, וכולם ידרשו ממנו: התפלל! ייצג! תכנן!

אבל אלוהים רק יאמר לו, מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו. דיברת אליהם קודם והרגעת אותם, ואז נמלטת אל האוהל, עכשיו צא שוב החוצה. דבר אליהם עוד פעם. הם מחכים, הם מוכנים. הם יעשו. אתה תעשה את שלך, הם יעשו את שלהם, ואני אעשה את שלי.






10 תגובות:

שפרה אמר/ה...

חזרת לכתוב, הידד!
לאבחנות היפות שלך היית מוסיפה גם את אונקלוס, שמנסה דרך מעניינת משלו לגשר על פער הצעקה שלא קיימת: "ואמר משה לעמא, לא תדחלון--אתעתדו וחזו ית פורקנא דה', דיעביד לכון יומא דין: ארידחזיתון ית מצראי יומא דין--לא תיספון למחזיהון עוד, עד עלמא.יד ה', יגיח לכון קרב; ואתון, תשתקון.
ואמר ה' למשה, קבילית צלותך; מליל עם בני ישראל, וייטלון."
רגע, לאן נעלם "מה תצעק אליי?" אונקלוס ישר עובר אל ההבטחה "תפילתך נתקבלה", והקורא שואל את עצמו: מה פספסתי? איפה משה התפלל? ואז הוא חוזר לחפש את עקבות התפילה בפסוק הקודם, ומוצא את דברי משה לעם "אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם.יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן". כלומר, על פי אונקלוס, דברים אלו הם-הם תפילתו של משה! במצב שבו הוא נתון, בין הצר ובין המצר, לא נותר לו אלא להפגין ביטחון כלפי חוץ ולשאת דברי הרגעה, אך בה-בעת להתפלל בתוך-תוכו שאכן יהיה כיסוי להבטחותיו. ושלא כמו הטקסט התנכי, אונקלוס גם מספק למשה את רשת הביטחון שהוא כה זקוק לה: קבילית צלותך - נתקבלה תפילתך.

יוסי זיו אמר/ה...

בע"ה
יישר כוח לחגי.
חגי מציב בסיום דבריו מספר סימני שאלה חשובים,
אך יש לתת את הדעת לסימן שאלה אחד גדול:
מי בכלל צריך את כל הדרמה המיותרת הזאת?
מקריאת הפסוקים כפשוטם עולה שיציאת מצרים מתקדמת כסדרה, ואין מקום לדאגה:
'וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם'.
מדוע היה צורך לצוות על חנייה יזומה, שתביא עליהם את פרעב וכל חילו?
'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן.
יתכן שכדי לצאת מעבדות לחירות ואולי כדי להוציא את העבדות מהלב, יש צורך בתמונת ניצחון:
'וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם'.

חגי משגב אמר/ה...

מבריק! אבל השאלה על הפשט גדולה יותר -הניסוח בכל זאת נראה כנזיפה ולא כהיענות. לזה הסכימו כל המפרשים האחרים. הפתרון של אונקלוס אכן נותן רצף מלא, אבל מתרחק מהמשמעות הפשוטה.

חגי משגב אמר/ה...

מדוע תמונת נצחון? יש צורך בנצחון של ממש, כי צבאות מצרים הם השולטים במעברי מדבר סיני. מה שיש פה הוא תכסיס מלחמתי של הכנסת האויב למלכודת, שכמוה בדיוק מתוארת גם בהפטרה של סיפור דבורה, וכמוה יש עוד דוגמאות רבות. השמדת חיל פרעה נצרכה מסיבות ריאליות לחלוטין.

שפרה אמר/ה...

(הפורמט של הבלוג לא מאפשר דיאלוג רציף עם המגיבים שלך. אני מניחה שהתשובה הראשונה שלך מתייחסת לדבריי על אונקלוס, ואענה):
"הניסוח נראה כנזיפה ולא כהיענות" - אכן. ולכן, כנראה, אונקלוס עושה מהלך נועז ופשוט *משמיט* את הנזיפה כולה, ובכך באמת מתרחק מהפשט. דוגמה מובהקת, ואפילו מרחיקת לכת, לכך שתרגום לעולם אינו רק פעולה טכנית של הרקה מכלי לכלי, אלא מעשה של פרשנות.

חגי משגב אמר/ה...

שפרה: ניסיתי, באמת שניסיתי. נדמה היה לי אפילו שאני עונה לכל אחד על תגובתו שלו. מסתבר שלא הלך...
והנה עוד פירוש יפה, של ר' חיים בן עטר בעל "אור החיים":
"מה תצעק אלי" - זה לא תלוי בי, הגמול למעשיו של אדם אינו תלוי רק בתפילות אלא בעיקר בזכויותיו, ודבריהם בפסוקים הקודמים גורמים לכך שזכויותיהם מתמעטות, ולכן "דבר אל בני ישראל וייסעו" - כדי שתהיה מצווה בידם וזכויותיהם שוב יכריעו את הכף...
לפי דבריו, ה"מה תצעק אלי" משקף יותר ייאוש של אלוהים ולא של משה, הפוך מדברי ר' עובדיה ספורנו. וגם, אלוהים עצמו כביכול לא יכול לעזור למי שלא עוזר לעצמו!

דוד אמר/ה...

נפלא
'והן לא יאמינו לי...' 'הן בני ישראל לא שמעו אלי..' 'ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם' (משה אומר שהם יכחשו בה'!) '...ואתם תחרישון!' 'שמעו נא המורים...' 'כי עם קשה עורף הוא..' 'ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות' 'איכה אשא לבדי..' 'ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם..'
זה רק אני? או שלמשה חוסר אמון בעם+ חוסר השלמה עם התפקיד הקשה (5 פעמים הוא מסרב בסנה, ולמעשה מעולם לא קיבל על עצמו התפקיד!! בי ה' שלח נא ביד תשלח!!...
מזדהה לחלוטין עם קריאת הספורנו. משה רבנו, הדמות הטרגית ביותר בתורה. הקרבה של עשרות שנים, עד יום המוות ממש.

שמשון לוינגר אמר/ה...

בס"ד מוצש"ק ויקהל תשע"ו

ר' עמוס חכם (ב'דעת מקרא' על אתר) מבאר ש'מה תצעק אלי' הוא תגובת ה' ל'ויצעקו בני ישראל' (פסוק י). ה' פונה בתגובתו אל משה כמנהיג העם ונציגו.

נראה, שיש כאן שני אירועים מקבילים: חלק מהעם, כראוי לאנשי אמונה, צועקים אל ה' ומבקשים שיושיעם. אחרים איבדו את אמונתם ומתריסים כלפי משה: 'הלא אמרנו...'.

מהמתלוננים מבקש משה: 'התיצבו', עמדו וצפו (כעין דברי חבקוק ב,א: 'ואתיצבה על מצור ואצפה...'),ואז תראו את ישועת ה', ה' 'ילחם לכם ואתם תחרישון'.

כאן משיב ה' למתפללים: 'מה תצעק אלי?', הרי אין כל העם שותף לתפילה, כאן יועיל רק מעשה של מסירות נפש, 'דבר אל בני ישראל ויסעו', עוצמת האמונה, שלא הסתפקה בדיבורים אלא באה לידי מעשה, הפיחה רוח חחדשה בקרב המיואשים, ואף הם הצטרפו.

בברכה, ש.צ. לוינגר

חגי משגב אמר/ה...

עמוס חכם מאמץ את גישת ראב"ע.

שמשון לוינגר אמר/ה...

בס"ד כ"ז באד"ר תשע"ו

לד"ר חגי משגב - שלום רב,

ר' עמוס חכם הולך (בפירושו הראשון) בעקבות ראב"ע בדבריו ש'מה תצעק אלי' היא תגובה ל'ויצעקו בני ישראל אל ה''. אך הוא שונה ממנו בהתייחסותו לשאלה: האם ראוי היה לצעוק, והאם משה היה מהצועקים?

ראב"ע (הארוך) שולל את פירושם של ה'יש אומרים כי משה היה צועק אל ה'', באומרו: 'וזה איננו נכון כי כבר אמר:L ואכבדה בפרעה' ומה טעם בצעקה אל ה' אחרי שכבר הבטיח שיושיע. לדעת ראב"ע 'מה תצעק אלי' היא תוכחה לעם המופנית כלפי משה 'שהוא כנגד כל ישראל'
(דוגמה לתוכחה למשה על כשל של העם היא דברי ה' אליו: 'עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי' (טז,כח), והרי משה בודאי לא היה מהיוצאים ללקט ביום השבת. ש.צ.ל).

ר"ע חכם דוחה את טיעונו של ראב"ע שאין ראוי לצעוק אל ה' אחרי שיש הבטחה מפורשת שלו, באמרו (הערה 20): 'כדוגמת זה מצאנו בפרשת מכות מצרים. שהבטיח משה לפרעה הסרת המכה ולאחר מכן התפלל אל ה' שיקיים את הבטחתו'.

בהתאם לגישתו היובית לתפילה גם לאחר הבטחה אלקית, מפרש רע"ח שצעקת ישראל אל ה' נחשבת כצעקתו של משה', באשר 'הוא מנהיגם של ישראל והוא העומד מול אלקיהם', ובהערה 19** הוא מרחיק לכת יותר ואומר שמשה כמנהיגם של ישראל שיתף עצמו עם הציבור והתפלל עימם ואולי אף שימש להם כשליח צבור.

לפי ראב"ע נראה ש'מה תצעק אלי' היא אמירה השוללת את התפילה במצב זה, בעוד שלדעת ר"ע חכם: 'כוונת התשובה "מה תצעק אלי" היא: אין לך צורך לצעוק אלי על עניין זה כי הישועה מוכנה'.

***

אני הצעתי (בפיסקה האחרונה של התגובה הקודמת) כיוון חדש. קיבלתי את גישת ר"ע חכם שתפילה יפה גם אחרי שהישועה מובטחת, אך כאן לא די בתפילה, משום שאין כאן שותפות של כל העם בתפילה, כעין שאמרו חז"ל שתענית שלא משתתפים בה גם פושעי ישראל - אינה תענית.

הואיל וכאן היה חלק מהעם שהתייאש ולכן לא היה שותף בתפילה - היה צורך במעשה של מסירות נפש 'ויסעו', שיפיח רוח חדשה גם בקרב המיואשים.

בברכה, ש.צ. לוינגר